עול על צוואר בהמות

על מנת להמחיש את נכונותה של הנבואה ואת התממשותה הקרובה מתבקש ירמיה להכניס את ראשו בתוך מוסרות ומוטות, חבלים ורצועות. הפעולה הזו מראה באופן עז ונוקב את הכפפת העם והתמסרותו למלך בבל.

הפרשנים מרבים לדבר על המוסרות עצמם, אלה שבהם קושרים את הבהמות הכבדות ומכוונים אותן אל החריש המאומץ בשדה. אבל, אולי כדאי לתת רגע את הדעת למי שקשור בהם. אם המוטות הם מה שקושרים בו את הבהמה, הרי שהעם הנמשל אליו - הוא הבהמה עצמה.

העם, שראשיו לא הצליחו להנהיג אותו כיאות, שלא ניצל לטובה את יכולת החשיבה והדיבור שהאדם ניחן בו - נמשל לבהמה. הלא על מי שאינו יכול לעצור את תאוותיו הבסיסיות, לדחות סיפוקים ולהכריע בספקות כתב הרמב"ם - 'הוא והבהמה אצלי שווים'. הנביא לא מבקש רק לתאר את העול הכבד של מלכות בבל אלא גם את קלות הדעת של מלכות ישראל.

אולם, אם כך פני הדברים, מדוע הנביא עצמו מתבקש לשים את מוסרות הבהמה על כתפיו שלו. אולי, בכך מבקש האל להעביר מסר נוסף - אל הנביא עצמו. המוסרות המונחים על צוואר האדם והעם אינם עונש העומד בפני עצמו. גרימת הסבל והכאב אינם מטרה בפני עצמה אלא אמצעי, אמצעי לכוון את העם לדרך הישרה ולחריש עמוק בקרקע המציאות. כשהעם ישים על עצמו את עולה של בבל, הוא יוכל לשמור על ההליכה בתלם, לחרוש היטב באדמה הקשה ולאפשר זריעה של 'זרע אמת'. אולי, מי שהיה עסוק בהגשמת תאוותיו הבהמיות ישכיל לנצל את כוחותיו להצמחת ישועה חדשה.

באדיבות אתר 929