עונשי השור

.

בעולם המשפט, על מנת לחייב אדם יש קודם כל להכיר באחריותו למעשה.

אמנם, בנזק שנעשה ישירות על ידי האדם, ישנו דין של 'האדם מועד לעולם', ובעצם אנחנו רואים את האדם כאחראי לשמירת עצמו גם מהיזק בשוגג. אך על מנת שהיזק שנעשה על ידי רכושו של אדם יזקף לאחריותו, יש להגדיר את ההיזק כסביר ומתבקש, ולדרוש מן האדם לשומרו. על כן רק לאחר ששור הועד והוכרז כמסוכן מעשיו נכנסים לתחום אחריותו של האדם.

אך מדוע ישנו עונש להיזק שור תם? מדוע מפסידים לאדם את שורו בשל מעשה שהוא אינו אחראי לו? בין אם מדובר בהריגת השור הממית אדם, ובין אם מדובר בתשלום חצי נזק, לכאורה נקי הבעלים מאחריות, ואיך ניתן לחייבו?

נראה שאכן התורה מנקה את בעל השור מאחריות, ושמשפט התורה מתבסס על עקרון אחר – אחריות בעלי החיים.

בסוף המבול מתיר א-להים לנח אכילת בשר, אך מוסיף:

"וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ... שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם" (בראשית ט', ה-ו)

א-להים מציג מצב בו גם החיות נתפסות כאחראיות על מעשיהן, גם להן יכול להגיע עונש.

על פי פסוק זה, שור תם הממית אדם אינו נסקל כהפסד לבעליו, אלא כעונש אישי לשור, וממילא גם הבעלים נאלצים להפסיד. התורה איננה חוששת להפסד זה בהשוואה לאבדן חיי אדם.

גם שור תם המזיק שור אחר נושא באחריות למעשיו, ולכן תשלום חצי הנזק נעשה מגופו. משמע מכאן שחיוב התשלום אינו נופל על הבעלים שיביאוהו משאר רכושם, אלא על השור עצמו.
וכלשון הרש"ר הירש (על פסוק לה):

"בכל הפסוק אין רמז לחיוב אדם לשלם את הנזק, כדרך שפירש הכתוב בפסוק לו; לא נאמר: חצי השור ישלם תחת השור, אלא בא הכתוב להודיע רק - מה ייעשה בבהמה החיה ובמתה. נמצאת אומר, שאין לו לניזק כל תביעה מן המזיק, ורק הבהמה משועבדת לו: "מגופו משתלם"."

חצי הנזק נקבע כאן במטרה ליצור צדק ואיזון: הרי ביחס בין שני הבעלים, אמנם נכון הדבר שלבעל השור הנוגח אין אחריות מלאה למעשי השור, אך גם בעל השור המת נמצא במצב שווה של חוסר אונים. אלה השוורים שרבו איש עם רעהו, ומדוע שיפסיד אחד ולא האחר?

על כן מאזנים הבעלים ביניהם את ההפסד לכדי חצי נזק, הנגבה מן האחראי למעשה – השור ה'תם' הנוגח.