עונש גופני או חיוב ממוני?

עונשי הגוף המפורשים בתורה שבכתב לחובל בחבירו, אינם מתבצעים להלכה. הלכות אלו נחשבות בין המקרים הבולטים של פער בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. אמנם, המפרשים ניסו לפרש את הפסוקים באופן שיתיישבו עם ההלכה. אולם, מלבד הקושי העצום ליישב משמעות ממונית בלשון הפסוקים, הרי ברור שאם התורה הייתה רוצה לבטא חיוב ממוני, היא הייתה יכולה לעשות זאת בצורה הרבה יותר ברורה ופשוטה. ברור, אם כן, שפשט הפסוקים הוא עונש הגוף ולא חיוב ממון.

ניתן לומר כי התורה שבכתב, מתוך שאיפה לצייר דין בצורתו הטהורה והמזוקקת ביותר, לעיתים מתעלמת מעקרונות ודינים אחרים שהיא עצמה קבעה, המתנגשים במציאות עם הדין המדובר. תורה שבעל פה מגשרת ומפשרת בין העקרונות הסותרים והמתנגשים, וקובעת לכל דין את תחומו.

מו"ר הרב ברויאר הציע הסבר חדש להלכה של חיוב נזק לחובל בחבירו. לדעתו, מדובר בסינתזה בין שני דברים: מחד, הצורך להעניש את החובל על מעשהו, ומאידך, הצורך לפצות את הנחבל על הנזק שנגרם לו. עונש הגוף מעניש את החובל בצורה הטובה ביותר על מעשהו, אך מאידך - מותיר את הנחבל ללא כל פיצוי על הנזק שנגרם לו; עונש הממון, לעומת זאת, מספק לנחבל פיצוי על הנזק שנגרם לו, וגם מעניש את החובל, אך באופן לא מושלם.

מובן, שלא ניתן לקיים יחדיו את שני הדברים - עונש הגוף וחיוב ממון - שהרי אם כן, מידת הדין לוקה, שנמצא החובל נענש יותר ממה שהזיק. נמצא, שיש סתירה בין הערך של ענישת החובל לבין הערך של פיצוי הנחבל. תורה שבעל פה מפשרת ומכריעה סתירה זו; ההכרעה היא לטובת חיוב הממון, משום שעונש הגוף היה מבטל לגמרי את הערך של פיצוי הנחבל, בעוד חיוב הממון עדיין מקיים גם את ענישת החובל - אם כי, כאמור, באופן חלקי בלבד.

לפי הסבר זה, תורה שבכתב בפסוקים הנידונים מתמקדת רק בערך של ענישת החובל. ערך זה מתקיים בצורה המושלמת ביותר בעונש הגוף, ומשום כך התורה אכן קובעת עונש הגוף. לעומת זאת, תורה שבעל פה כוללת גם את הערך של פיצוי הנחבל, ומשום כך קובעת חיוב ממון בלבד.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון