עיר א-להים

המזמור נחלק לשלושה בתים (לפי סיומת הבתים: "סלה"): בבית הראשון (א-ד) תיאור הבטחון בה' בעת רעש; בבית השני (ה-ח) הצלת עיר הא-להים ובבית השלישי (ט-יב) ה' משבית מלחמות. אחרי הבית השני והשלישי חוזר הפזמון "ה' צבאות עמנו משגב לנו א-להי יעקב סלה" (ח, יב).

הבתים במזמור מתכתבים אחד עם השני בברור. כל בית עוסק בשני נושאים: הנושא של הבית עצמו והנושא של הבית הבא. כך הבית הראשון עוסק ברעש שפוקד את הארץ ובבטחון של הדוברים ("לא נירא בהמיר ארץ"; ג) שמורחב בבית השני שעוסק בהצלה של היושבים בעיר (מפני הרעש שלא נזכר בבית השני אלא רק בבית הראשון). הנושא שנוסף בבית השני הוא "המו גוים מטו ממלכות" (ז) - נפילת הגויים והממלכות. עניין זה מורחב בבית השלישי: "משבית מלחמות... קשת ישבר וקצץ חנית..." (י). הבית השלישי בניגוד לקודמים לו עוסק בנושא אחד בלבד מכיוון שאין לו בית נוסף אחריו.

מדוע המשורר מדגיש שהעיר היא "עיר א-להים" (ה) ו"א-להים בקרבה" (ו) ולכן היא "בל תמוט" (שם)? בתפיסה הקדומה ברגע שהאל נמצא בעיר, הוא יכול להציל אותה אך כשהוא עוזב את העיר, העיר כבר לא מוגנת על ידי האל. הד לתפיסה הזו אפשר למצוא גם בקינה על חורבן העיר אוּר. בקינה זו האלה של העיר (ננגל) מתחננת בפני אל השמים (אנליל) שלא להחריב את העיר. כשהוא לא מסכים, היא מגורשת מהעיר כדי שלא תוכל להגן עליה: "האם ננגל תעמד מחוץ לעירה כאויב, האשה תבכה מרה על ביתה כי שדד" (שורות 254-255). העיר יכולה להיפרע רק אם ננגל, אלת העיר, נמצאת מחוץ לעיר. במקרה הזה ננגל לא בוחרת לעזוב את העיר אלא מצווה על כך על ידי אל השמיים (אנליל).

ה' בניגוד לננגל, להבדיל, לא כפוף לשום אל אחר, והוא מחליט בעצמו להיות בעיר ולשמור עליה. (לקריאת הקינה כולה ראה: ש' שפרה וי' קליין, בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, עמ' 425-443).