על איזו דת "לא יעבור"?

פעמיים שולח אחשורוש "ספרים" באשר ליהודים, ותוכנם נוגד זה את זה;

ואילו מרדכי ואסתר שולחים אף הם פעמיים "ספרים" לכל היהודים באשר לפורים: "ויכתֹב מרדכי... וישלח ספרים..." (ט', כ) "ותכתֹב אסתר... את אגרת הפֻּרים הזאת השנית. וישלח ספרים..." (שם, כט-ל) - ואלה רק מחזקים זה את זה.

אף זו: על דתי פרס ומדי נאמר "ולא יעבור" (א', יט), אך במגילה רואים שהדתות האלה מתהפכות; ומצד שני, לשון "ולא יעבור", נאמרת אף על תקנת הפורים (ט', כז), אולם זו אינה בטלה, שהרי "וזכרם לא יסוף מזרעם" (שם, כח).

הציבור היהודי בכללו, מצטייר במגילה רק בקווים חיוביים. ולקווים אלה יש אופי מסוים: ציבור זה נוטל על עצמו, מרצונו החופשי, הגבלות ומטלות.

הצו המלכותי המפורש שכתב מרדכי, "להשמיד ולהרֹג ולאבד את כל חיל עם ומדינה וגו' ושללם לבוז" (ח', יא), לא קויים על ידי היהודים, והכתוב מדגיש שלוש פעמים "ובבּזה לא שלחו את ידם" (ט', י, טו, טז).

ולעומת זאת, מטעים הכתוב כמה וכמה פעמים כי את תקנת הפורים קיימו עליהם היהודים, מרצונם ומדעתם.

כאן הוא אפוא סוד דתי היהודים ועומק הבדלם מדתי מלכותו של בשר ודם: מלכות אחשורוש בתוקף השלטון היא באה, בעל כורחו של הציבור ובכפיית רצונו; אבל מלכותו של מקום "ברצון קיבלו עליהם". זהו חידוש עניינה של תקופת בית שני, שאותה מבשר מעשה המגילה, ביחס לכל שקדם. תחילת חינוכו של אדם מתוקף הוריו ומחנכיו באה, ולאו דווקא מדעתו ורצונו, וכך בתחילת דרכו של עם ישראל ה' כפה עליהם לצאת ממצרים ולקבל את התורה. אבל האדם צריך להתבגר וכן הציבור צריך להתבגר. מכאן ואילך אין תועלת בכפייה, בימי אחשורוש ישראל מקבלים עליהם את התורה מרצונם.

וכדרך שהישועה לא באה אלא מכוח העזת אסתר לבוא אל המלך אשר לא כדת, ואילו החרש החרישו לא היה ה' נלחם להם, כך מצווֹת הפורים באו מתוקף רצונם וקבלתם. וכך הרי מוצאים אנו אף בהמשכה של התקופה, כאשר "העמדנו עלינו מצוֹת" (נחמיה, י', לג), וזהו אופייה של תורה שבעל פה.

בי"ד ובט"ו בחודש הראשון יצאו ישראל מעבדות מצרים ונכנסו לעבדות ה';

בי"ד ובט"ו בחודש האחרון יצאו מעבדות בכלל ונכנסו לחירות עולם - חירותו של העובד מאהבה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת 'מגדים' בהוצאת תבונות