על יללות, צפירות ואזעקות

תפילת השופר העתיקה

דורות רבים לפני חיבור התפילות של חז"ל – מלכויות, זכרונות ושופרות, בתוך תפילת העמידה של יום הזיכרון (=יום הדין) בראש השנה, כבר חיברו משוררי בני קֹרח תפילת מלכויות-שופרות, וייתכן שהמנהג לתקוע בשופר לפני תפילת העמידה (=במוסף), עוד לפני כל ההסברים שניתנו לו בגמרא ובפוסקים, מקיים באמת את תפילת השופר העתיקה, הפותחת במזמור הזה.

תקיעת שופר היא אוניברסאלית לכל העמים, כי כמו שמקבלים פני כל מלך בתרועה חגיגית, כך עומדים לפני א-להים, אבל התפילה קוראת לעמים להכיר בבחירת ה' ביעקב ובנחלתו, או לקבל ניצחון ישראלי מכריע באין ברירה.

ב'בית' השני, מעמידה התפילה לפני העמים דרך נעלה יותר – להתאסף בנדיבות, מתוך רצון פנימי, אל כסא המלוכה של א-להי אברהם, ולזכות בברכת 'מגן אברהם'.

קולות התקיעות, על פי הבנת חז"ל את מצוות התורה, פותחים וחותמים תמיד בקול הפשוט, הישר, האחד, שהוא גם קול השמחה והיחד (במדבר י, ג-ד,י), ואילו קול התרועה השבור, המרוסק והמאיים – הנשמע כמו קולות ירי במלחמה ("תרועת מלחמה" גם בעולם העתיק; במדבר י, ט; ירמיהו ד, יט) – תמיד באמצע, מוקף קולות הפשטות, האחדות והשמחה.

סוד זה של התקיעות, למדו חז"ל ממסע המחנות בספר במדבר (י, ה-ז; מחנה אחד > מסע קשה ומסוכן > חזרה למחנה אחד), ואילו המקובלים למדוהו מהפסוק במזמור (ו):

עלה א-להים בתרועה (=במידת הדין הקשה והמאיימת)
ה' בקול שופר (=במידת הרחמים המחברת ומאחדת).    

במציאות הישראלית החדשה למדו את הסוד הזה מתוך אינטואיציה טבעית פשוטה – קול מרוסק ושבור, עולה ויורד, לכריזת מצוקה – יללת אמבולנסים, כבאיות, צבא ומשטרה וצופרי אזעקת מקלטים – ואילו קול תקיעה פשוט ואחיד להרגעה ולזיכרון הנופלים – כולנו יחד!

באדיבות אתר 929