על כללי המצווה ופרטיה

רש"י, בתחילת פרק כ"ה, אומר: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?... אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני" (לפירוש המלא).
מדוע בחרה התורה דווקא במצוות השמיטה כדי ללמדנו שבהר סיני נאמרו הן פרטי המצוות והן כלליהן?

קיימת תופעה ידועה, שאנשים מוכנים לקבל את הרעיונות הכלליים של התורה אך לא את הפרטים הקטנים, שהקשר בינם לבין הכלל אינו ברור במבט ראשון. את הכללים של היהדות קל מאוד "למכור", אך את הפרטים קשה יותר.

ניקח לדוגמא את השבת: הרעיון של שביתה מעבודה יום אחד בשבוע, מקובל היום בעולם כולו. למרות זאת, שביתה הכוללת איסור להדליק את האור או איסורים אחרים, איננה מקובלת כל כך. הרב קוק כותב, שהסיבה לחילוניות בדורו אינה מאיסה באידיאלים של התורה, אלא חוסר המוכנות של אנשים לעמוד בדרישות הקטנות היומיומיות.

מאידך, קיימת גם תופעה הפוכה: אנשים שקועים בעיסוק בפרטים עד כדי כך שהם מאבדים את הכלל. כיום גובר מאוד החיפוש אחרי חומרות וסייגים, לפעמים על חשבון תשומת לב למטרה היסודית של המצווה.

התורה רצתה אפוא להדגיש, שאדם צריך לדעת ולקיים את שני הדברים: הן את הכלל והן את הפרטים.

מצוות השמיטה היא אחת המצוות היחידות בהן תפקידם של הפרטים מובן: התורה אסרה לזרוע, לזמור, לקצור ולבצור, כדי שנדע שאיננו בעלי הבית על האדמה. רק הקב"ה יקבע מה נעשה באדמתנו, מפני שהאדמה היא בעצם שלו ולא שלנו. התורה מלמדת, שכשם שבמצוות השמיטה מובן שיש לקיים גם את הכלל וגם את הפרטים, כך יש לקיים את שניהם בכל המצוות, אף על פי שהקשר ביניהם אינו תמיד מובן לנו.

נערך ע"י צוות אתר התנך 

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון