על מחלות וריפויין בתפיסה המקראית

דעה מקובלת רואה במזמור זה תיאור של מחלה, בצד תיאור של אדם הנרדף בידי אויביו. המרחק בין תיאורי שני המצבים אינו גדול, ואין ביטחון שתיאורי המחלה אינם מטאפורה למצב הנרדפוּת. עם זאת, הקירבה לטקסטים קדומים אחרים גדולה, וגם בהם מתחלפים ביניהם תיאורי מחלה ותיאורי אויב רודף; היצירה המוכרת ביותר הקרובה לז'אנר הזה היא יצירה בבלית, בשם "אהלל את אדון החכמה", שנכתבה בידי שובשי-משרה-שכן בין המאות חמש עשרה לשתים עשרה לפנה"ס. היצירה הייתה חביבה מאוד בזמנה, והיא בין הבודדות שזכו בתקופות מאוחרות בעת העתיקה יותר לפירוש:

"קרבי הדליחו, עוותו מעי, שעול ושיהוק הקדיחו כסלי... קומתי הזקופה נתצו כחומה, גוי החסון כפפו, השרים ידברו בי סרה, נאספו יחדיו, חרשו מזימות... כאיש אחד המה פה אחד נועדו, נצתה חמת לבם, בערו עלי כאש, שנאה ושטנה יעוררו עלי…".

במחציתה השנייה של היצירה באה הגאולה לנפשו של המתענה, האל והאלה מתגלים אליו, כוהן אשף מופיע בחלומו, והם מזים עליו מים ואומרים לחש, ובאה מנוחה ליגע.

במזמור האכדי אין כל הסבר למחלה. המתענה נשבע שמילא את כל חובותיו הדתיות. המקרא, לעומת זאת, מכיר בקשר שבין מעשי האדם לגורלו, ולמשל בדברי הימים ב (כ"א, יב-טו) מודיע אליהו הנביא במכתב ליהורם המלך:

"כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי דָּוִיד אָבִיךָ: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא הָלַכְתָּ בְּדַרְכֵי יְהוֹשָׁפָט אָבִיךָ, וּבְדַרְכֵי אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַתֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, וַתַּזְנֶה אֶת יְהוּדָה וְאֶת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, כְּהַזְנוֹת בֵּית אַחְאָב; וְגַם אֶת אַחֶיךָ בֵית אָבִיךָ הַטּוֹבִים מִמְּךָ הָרָגְתָּ - הִנֵּה ה' נֹגֵף מַגֵּפָה גְדוֹלָה בְּעַמֶּךָ וּבְבָנֶיךָ וּבְנָשֶׁיךָ וּבְכָל רְכוּשֶׁךָ. וְאַתָּה בָּחֳלָיִים רַבִּים, בְּמַחֲלֵה מֵעֶיךָ, עַד יֵצְאוּ מֵעֶיךָ מִן הַחֹלִי, יָמִים עַל יָמִים".

גם במזמור שלפנינו מוקדש חלק נכבד להכרה בחטאיו של הדובר. אולם אין זו הגישה היחידה במקרא. ספר מלכים בדרך כלל מתעלם מן ההקשר הזה, אינו מקשר בין צרעת נעמן לחטא כלשהו, ולעתים אף רואה במחלה הצלה, כמו אצל אביה, בנו של ירבעם, שהמחלה שבה מת הצילה אותו מהגורל המר שהיה צפוי לכל בית ירבעם.

כך או כך, תפיסת העולם המקראית איננה מציעה לחולה דרך פרקטית להירפא, מלבד תשובה. לענייני רפואה אין המקרא נכנס כלל. למעשה, בפרשיות המדברות על מלכת המחלות המקראית בספר ויקרא, הצרעת, לא מוצעת שום דרך. המחלה מוגדרת, מוגדר גם בידודה, והחולה נשאר לגורלו ולמחשבותיו מחוץ למחנה. שום כוהן לא ירפא אותו בלחש ובהזאת מים, כמו את שובשי-משרה-שכן המסכן.

הכוהן המקראי מוגבל רק לאבחון ולהכרזה על טומאה, ותו לא. המחלה אמנם הוכנסה לתחום חשבון הנפש הדתי, אולם הוצאה לחלוטין מתחום המאגיה. ומפני כך, מזמורי המחלה הישראליים אינם אומרים דבר על דרך הריפוי, והמזמור הזה אף אינו מספר על הריפוי עצמו. עצם הבקשה, עצם ההתקרבות לה' בעקבות המחלה, כבר השיגה את מטרתה.

באדיבות אתר 929