על מחלת האומה ומכאוביה

"שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת מַשְׂכִּיל לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי" (תהילים פ"ח, א)

שיר "על מחלת לענות", הוסד על חולה המתיאש הצועק בחליו, ויען שתפלה הזאת מתחלתה עד סופה אין בה תנחומים רק צעקת שבר ותכלית היאוש, אומר כי הוסד "לענות", לצעוק ולהרים קול.

ויש בדבר משל ומליצה שהחולה הפרטי הצועק הוא משל אל הגוף הכללי שהוא גוף האומה הישראלית שנדמה כחולה הבא עד שערי מות, ונדמה כאילו מת כבר ושוכב בקבר, שזה משל על אבדן מלכותה, ומה שנשבתה מהיות לגוי ופיזר האומה בין עמים רבים אשר כבשום לעבדים ושפחות, שזה יצויר כקבר ושאול בו נקבר הגוף הכללי, כמו שאמר: "הנני פותח את קברותיכם [עמי]" (יחזקאל ל"ז, יב), רק שהם עוד מרגישים צרותיהם ומכאוביהם כגוף חי המרגיש מכאוביו, ועל זה אמר "משכיל להימן", שיש בו דברי שכל טוב על מחלת האומה ומכאוביה.

מלבי"ם - ר' מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל (1809-1879), נולד בפולין ונפטר ברוסיה. רוב שנותיו נדד במזרח אירופה ושימש כרב בערים אחדות. בפירושו לתורה, "התורה והמצווה", מביא את מדרשי ההלכה ודן בהם בהשוואה לפשט הפסוקים תוך דיוקים בדקדוק המקרא.