"בְּטֶרֶם יָבִינוּ סִּירֹתֵכֶם אָטָד" (י) אומר משורר תהילים במזמורנו. מה הם הסירים אותם רואה המשורר אל מול עיניו? ומהו טבעם העולה בעיני רוחו עת שהוא מדבר על הרשעים ועל גמולם?
משורר התהילים פונה במזמורו זה אל הרשעים וקובל על חמסם, הוא מבקש מה' שיפר עצתם וימוסס את כל כוחם וגבורתם. הוא מפיל תחינתו לפני ה' כי ימולל את חציהם בעוד הם דורכים אותם ויפר מזימתם לפני שהוצאה אל הפועל. בתוך שירה זו מרגישים מפסוק לפסוק את הבעת בטחונו ההולכת ומתחזקת בנקמה שתבוא על הרשעים. נראה שבעת דברו דבריו לשומעיו פועלים בנפשו שלושה כוחות:
א. הנבואה - בטחונו ואמונתו הכבירה במפלת הרשעים שהוא יודע את מועדה.
ב. המראה - הוא והעם רואים לפניהם את שיחי הסירים (=שיח של צמח קוצני) מכסים שטח סמוך למקום דברו, או שהם נשקפים להם בברור על ההרים מרחוק.
ג. פעולת הזיכרון - הוא עצמו, וכמו כן העם השומע אותו, מכירים היטב את השריפות הנוראיות שהסירים מפורסמים בהן. עת הם מתלקחים בתוך סערת הרוח המשתוללת, הדלקה אז איומה והלהבה זועמת ומדרדרת בקולות נפץ ובניצוצות אש הנישאים ברוח ונושאים איתם קדימה למרחוק את נוראות השריפה ללא מעצור וגבול. ובמקומות גידול הסירים בהרים אין לרוב כל מים בסביבה לכבות את השריפה.
בטבעם נוטים הסירים לבעור (ולכן גם יקחו מהם בהמוניהם להסקה) בעיקר בהיותם אפורים-חומים בימי הקיץ - בזמן שהם קוצניים ויבשים. אבל יש ואש חזקה תאחז בהם גם בחורף עוד בהיותם רעננים ומלאי לח חיים וגם אז, אם תסייע הרוח ללהבה - גם אז תכלינה לשונות האש שטחים עצומים ותאכלנה את שיחי הסירים עוד בהיותם ירוקים.
ובהתלכד בלב בעל המזמור שלושת הדברים הללו יחדיו בכוח נבואתו ושירתו, נוצר אחד הפסוקים החזקים והתיאוריים ביותר שבתנ"ך: "בְּטֶרֶם יָבִינוּ סִּירֹתֵכֶם אָטָד כְּמוֹ חַי כְּמוֹ חָרוֹן יִשְׂעָרֶנּוּ" (י).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת