על רוחות ואיזונים

סיפורים רבים בתלמוד נראים כעלומים וקשים להבנה. לעתים דווקא הסתום ביותר מקבל מבט שונה כאשר קושרין אותו בהקשר ההיסטורי.

מספר התלמוד (גיטין לא עמ' ב, מתורגם):

רב הונא ורב חסדא יושבים ולומדים. עובר לידם אדם בשם גניבא.
אומר האחד לשני: בוא נעמוד לפניו כי גניבא בן תורה
משיב לו חבירו: מלפני בעל המחלוקת הזו נעמוד? (במקום אחר מתפרש שגניבא עמד במחלוקת עם ראש הגולה עד כדי העברת המחלוקת לבירור אצל השלטון הסאסאני).
בעודם מדברים זה עם זה מגיע גניבא ושואל אותם: מה אתם לומדים?
משיבים לו הצמד: אנחנו לומדים על רוחות.
היות וגניבא תלמיד חכם הוא מביא להם מימרא על רוחות:
"הכי אמר רב חנן בר רבא אמר רב: ד' רוחות מנשבות בכל יום, ורוח צפונית מנשבת עם כולן, שאלמלא כן, אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת,
ורוח דרומית קשה מכולן, ואלמלא בן נץ מעמידה, מחרבת כל העולם כולו מפניה,
שנאמר: "המבינתך יאבר נץ יפרש כנפיו לתימן" (איוב ל"ט, כו)".

גניבא מספר לחכמים הלומדים על כך שבכל יום הרוחות מנשבות ואיתן הרוח הצפונית שמעדנת ומורידה את עוצמתן. אבל הרוח הדרומית חייבת עוד עצירה ואת זה עושה 'בן נץ' שאם לא כן הכל יחרב, כמו שאומר הפסוק שהנץ בכנפיו עוצר את שמגיע מהדרום (=תימן).

וכאן עולה השאלה מה הקשר בין החלק הראשון של הסיפור (עומדים או לא עומדים?) ובין החלק השני (מה עוצר את הרוח?) והאם יש לזה בכלל קשר לאיוב?

נראה שגניבא מעביר בצורה מאוד סמויה את המסר שלו – כל רוח צריכה רוח אחרת שתמתן אותה, כאשר לרוח הקשה ביותר נזדקק גם ל'בן נץ'. והנמשל הוא שלרוחות רגילות יש את החכמים החולקים עליהן, אולם ראש הגולה זקוק לי - גניבא - שבפסוק מכונה נץ.

ומתוך זה אנחנו מבינים את ההקשר לאיוב. אנחנו במערכה האחרונה – ה' משיב לאיוב על טענותיו. לכל רוח אחרת מספיקים הרֵעים, אולם איוב נזקק לבן-נץ, שבמדרש הזה מתברר כבורא עולם שיוצר את המיתון בתוך הבריאה עצמה.

באדיבות אתר 929