יעקב חוזר לארץ ומפרש רש"י: "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף". בפוסט נציג פרשנות אופטימית לנושא זה, על הצורך להיות בעלייה מתמדת לאחר כל נקודת שיא אליה מגיעים.
"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב: יוֹסֵף..."
מפרש רש"י: "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף".
אחרי כל מה שעבר, מצפה יעקב לקצת שלווה אך היא לא ניתנת לו.
הפרשנות החסידית לנושא זה מהלכת בדרך חיובית ואופטימית: דרך העלייה היא אינסופית. כשמגיע צדיק לנקודת שיא אחרי דרך ארוכה ומייגעת, הוא מדמה שהגיע אל פסגת ההישגים והגיעה עת מנוחה. או אז מציג הקב"ה מציג לפניו את הפסגה הבאה שביכולתו להשיג. כשנפרסת לפניו המשימה הבאה, יגש הצדיק להתמודד איתה, לא רק מצד שכר העולם הבא שיש בה, אלא בשל עצם האתגר שבה.
זוהי תופעה אנושית טבעית המוכרת בכל תחום: הספורטאי אינו נח על זרי הדפנה ומבקש לשפר את השיא, איש הממון יש לו מנה ורוצה מאתיים. ודאי שכך הוא גם בתחום הרוחני – ככל שאדם מתעלה יותר, כך הוא גם מבין כמה דרך עלייה יש עוד לפניו. לפעמים, כשהוא מתמהמה להבחין בכך, צריך להרגיזו ממקומו כדי שיתעורר לפעולה.
השיבה לארץ, יש בה ממד של שלווה אחרי שנות נדודים ומאבק. אולם הארץ מציבה אתגרים רבים חדשים. "רוגזו של יוסף" משתרע על כל הפרשיות שעד סוף ספר בראשית, והוא מציב אתגרים רוחניים, חברתיים וכלכליים.
היסוד הזה המשיך ללוות את עם ישראל לאורך הדורות, והוא נכון גם בימינו. אחרי כל שיא עלינו להמשיך לשקוד על התפתחות והתקדמות נוספת. מובן שאפשר לנוח מעט, אולם מיד יש לתור אחרי הפסגה הבאה, עוד קודם שיקפוץ עלינו רוגזו של יוסף.