מה עניינה של האזהרה על שמיטת החובות המוזכרת בפרקנו? ומה ניתן ללמוד משחרור העבדים בימי צדקיהו?

 

'שמיטה' פירושה "שמוט" (=עזוב) את היבולים לטובת "אביֹנֵי עמך" (שמות כ"ג, יא), ואת החובות לטובת "רעהו" ו"אחיו" (ב), בייחוד חקלאים קטנים שזקוקים להלוואות כדי לזרוע ולפרוע את החוב מן היבול המקוּוֶה.

באידיאל של התורה צריכה לפעול 'חוקת היובל' (ויקרא כ"ה), ואז תהיה לכל אחד מישראל נחלה בארץ, רשומה על שמו (ב'טאבו של המקדש'). גם אם ייחלש כלכלית וייאלץ למכור, הנחלה תחזור אליו בשנת היובל, ו"לא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" (ד; כפירוש ר"י בכור-שור) – ואכן, בפרשת היובל (בויקרא) לא נזכרו 'עניים, דלים ואביונים', כי לכל אחד יש נחלה.

אבל במציאות הריאלית, שבה נטוע ספר דברים (כמו בימינו), 'חוקת היובל' לא נזכרת כלל, ויש המוני אביונים ונזקקים. לכן התורה מזהירה מפני הרוע ("בליעל" - ח) שעלול להפוך את שמיטת החובות למניעת הלוואות מהחקלאים הקטנים כבר שנה ושנתיים לפני השמיטה, כי צפוי שלא יוכלו להחזיר. מצב כזה אילץ את הלל הנשיא (בימי בית שני) להעביר את החובות לגבייה בבית דין ('פרוזבול'), ולעקוף את מצוות התורה לשמיטת החובות.

בסוף ימי בית ראשון, כרת המלך צדקיהו ברית 'בין בתרים' (ירמיהו ל"ד, ח-כב) לשחרור המוני של עבדים, שצברו שש שנים (ויותר) בבית אדוניהם. לדעתי, העבדים שוחררו בשנת 'שמיטה' ("מקץ שבע שנים" - שם, יד), כשנאסרה עבודת האדמה, ולאדונים היה נוח לשחרר עבדים. השחרור הזה פעל לרעת העבדים, שלא היה להם מה לאכול, ובמהרה חזרו לעבדותם לקראת השנה השמינית, עם הזריעה.

הפרת הברית הזאת, הייתה אחד הגורמים לחורבן הבית הראשון, לדברי הנבואה (ירמיהו שם).

בהלכות חז"ל נקבע, שעבד עברי ישתחרר בתום 6 שנים למכירתו, ולא בשנת השמיטה.

באדיבות אתר 929