"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" (במדבר כ"ה, א)
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קו עמוד א
דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי סימאי:
שלשה היו באותה עצה, אלו הן: בלעם איוב ויתרו.
בלעם שיעץ - נהרג,
איוב ששתק - נידון ביסורין,
ויתרו שברח - זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית...
"הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך"... (במדבר כ"ד, יד)
אמר להם: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה: עשה להן קלעים, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן... ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה: אי אתה מבקש כלי פשתן? זקינה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות. שתים ושלש פעמים. ואחר כך אומרת לו: הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה... אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו. אמר לה: השמיעי לי. הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה! אמר לה: הלא יהודי אני. אמרה לו: ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור... ולא עוד אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך...
רמב"ן לפרק כה פסוק א:
... ובאמת שהזנות לא היתה מזמת הנשים, כי בעצת אנשיהן וגדוליהם נעשה, ומזקני מדין היה להם, שנאמר במדינים (להלן פס' יח) "כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור", כי נכלו להם בזמה להדיחם אחר בעל פעור.
ולכן יתכן שהיה בלעם בעצה, שהוא גדול עצתם, ודעתו להרע לישראל ועשה בזה כל יכולתו, כמו שנאמר: "ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם" (דברים כ"ג, ו), ועל כן הרגוהו בחרב.
אבל על דרך הפשט, לא הזכיר הכתוב העצה בכאן, רק במה שאמר אחרי כן: "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם" (במדבר ל"א טז), כאשר לא הזכיר עצת זקני מדין רק במה שאמר כי צוררים הם לכם, אחרי המעשה בעת הנקמה יזכיר מאין יצאה להם הרעה, ויאמר כי לא היה המעשה ביצר הזמה אשר הוא באנשים ובנשים מנעוריהם בטבעם רק עצה רעה להדיחם, ולפיכך ראוי לנקמה גדולה. כי פירוש "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" הוא באמת כאשר פירשתי (לעיל כ"ד, יד).