ערבות הדדית לקיום דבר ה'

בעקבות בניית המזבח בגלילות הירדן, ע"י בני גד ובני ראובן, נזעקים בני ישראל ושולחים את פנחס בן אלעזר הכהן ואיתו עשרה נשיאים, לברר את הסיבה לבניית המזבח.
אחת הטענות העולות בדבריהם היא: "הלוא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו" (כ"ב, כ).
האזכור של חטא עכן בסיטואציה הזו מתייחס לערבות ההדדית שיש לכלל העם לחטאו של היחיד ועל אחת כמה וכמה לחטאם של הרבים. מעשה של אדם אחד יכול להשפיע על כל העם (כפי שראינו שחטאו של עכן היה בעל משמעות ציבורית, ולכן כל העם נענש ונכשל במלחמת העי).
לכן כל יחיד צריך לשאת באחריות ולהיזהר לא לפגוע בציבור, ומצד שני – הציבור צריך לקחת אחריות על מעשיהם של יחידים, מפני שיש להם משמעות ציבורית.
עם זאת, ההקשר הכולל של סיפור שניים וחצי השבטים מחד וסיפור חטא עכן מאידך, מעלים פעם נוספת את המחוייבות של כלל עם ישראל לברית בין ה' לעם, שהיא נושא מרכזי במהלך הספר. מוטיב זה מודגש במיוחד בסיפור חטא עכן בגלל ערבות הציבור למעשה היחיד, ובגלל הזיקה של החטא והתבוסה בעי שבאה בעקבות יציאה למלחמה של חלק קטן מהציבור, מעשה שתוקן בסיפור המלחמה השנייה בעי.
גם סיפור שניים וחצי השבטים, בהופעתו הראשונה בספר במדבר (ל"ב) וחזרתו במהלך ספר יהושע, מדגיש את המחוייבות של כלל הציבור לצייתנות לדבר ה'. כאשר היה נדמה ששניים וחצי השבטים סרחו ופגעו בברית, התברר שדווקא אחריותם כלפי ההשתייכות הכוללת לעם הדריכה את התנהלותם, ושוב הוכח ששניים וחצי השבטים משמשים דוגמה לאחריות ציבורית ולשמיעה בקול ה'.
 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון