מחויבותנו לה' קשורה לשתי משמעויות שונות של יציאת מצרים - כפדות מרחמים וכהוצאה של אדנות. לעומת המסית המערער על צד אחד של מחויבות זו, נביא השקר מנסה לערער על שתיהן.
בפרקנו מסופר על שלושה חטאים חמורים, הקשורים כולם להתמודדות מול העבודה הזרה - נביא שקר המורה לעבוד עבודה זרה, מסית המשכנע יחידים לעשות זאת, ודין עיר הנידחת.
בפרשיות אלה בולטת ההתייחסות ליציאת מצרים: על נביא השקר נאמר "כִּי דִבֶּר-סָרָה עַל-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים" (ו) ועל המסית נאמר "כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (יא).
נשים לב כי בפרשת נביא השקר יש כפילות בתיאור ה' - הוא מופיע גם בתור המוציא וגם בתור הפודה את ישראל. הגר"א (אדרת אליהו, פסוק ו) מסביר ששני תיאורים אלה את ה' מרמזים על שני עניינים שונים שהיו ביציאת מצרים: הצלת עם ישראל משעבודם - שעיקרה מתבטא ב'פדות'; והגאולה שלהם בידו החזקה של ה' - המתבטאת ב'הוצאה'.
מדוע אצל נביא השקר מוזכרים לנו שני סוגי הגאולה ואצל המסית רק אחד?
אם נעיין בשתי הפרשיות נראה הבדל נוסף בין נביא השקר למסית: בפרשת נביא השקר ה' מדגיש לנו את חומרת עוונו של הנביא, ומצווה עלינו לאהוב ולדבוק בה' (ה-ו); לגבי המסית לא מופיע ציווי דומה על אהבת ה' אלא רק ההדגשה שהוא "ביקש להדיחך" (יא) מדרך ה'.
ניתן להציע שאזכור ההוצאה ממצרים מזכיר לנו את חיובנו לשמוע לדברי ה' - הוא הוציא אותנו והתגלה אלינו במצרים ובסיני, על-מנת שנשמור חוקיו. היציאה מכוננת קשר של אדון ועבד, קשר של יראה.
לעומת זאת, פדיית ה' אותנו מהשעבוד לא נתלתה בתנאי, אלא באה מרחמים ומזכרון אבות. אהבה זאת, שאינה תלויה בדבר, מכוננת קשר של אב ובן, קשר של אהבה.
הן הנביא והן המסית מעודדים אותנו לעבור על מצוות ה', ופוגעים בקשר היראה; על-כן אצל שניהם יש צורך להזכיר את הוצאת ה' אותנו ממצרים.
עם זאת, עוונו של נביא השקר חמור יותר, בנסיונו לערער את עצם ההכרה שלנו בה' כאָב מרחם. הוא טוען כי יש עוד אלהים, שאולי הם אלו שריחמו עלינו וגאלונו. זוהי פגיעה בקשר האהבה, שנדרשת כנגדה ההדגשה של חיובנו לאהוב את ה' ולא רק לירא ממנו; כנגד גישה זו של הנביא, מוזכרת גם פדיית ה' אותנו.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער