במהלך פרשיית השלמים נזכר דין הנותר ליום השלישי ומיד אחריו מופיע דין אכילת פיגול. מהו פיגול? מפשט הכתוב מדובר על בשר קרבן שנאכל בפועל לאחר זמנו, אולם חז"ל דרשו שהכוונה לקרבן שזבחו אותו בכוונה פסולה. מדוע שינו חז"ל מפשט הכתוב?
אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לסתירה בין פשוטו של מקרא לבין מדרש ההלכה היא דין פיגול. על דרך הפשט, פיגול הוא בשר קרבן שנאכל אחרי הזמן הקצוב לו: "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה, הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה" (יח). אולם, חז"ל דרשו את הפסוק באופן כזה שזמן האכילה איננו קובע, והעיקר הוא מה אדם חשב בשעת ההקרבה: אם הוא חשב לאכול את הקרבן מחוץ לזמן המיועד לו – הקרבן הופך להיות פיגול גם אם בפועל אכל אותו בתוך הזמן הראוי, ולהיפך: אם הוא חשב לאכול את הקרבן בתוך זמנו – הקרבן לא יהיה פיגול אפילו אם בפועל הוא יאכל אותו לאחר הזמן. כיצד ניתן להסביר מדוע בדין פיגול "חכמים עקרוהו מפשוטו" (רשב"ם) באופן כזה?
ייתכן, שכוונת חז"ל הייתה להעתיק את כובד המשקל בתחום הקרבנות מן המעשה אל המחשבה. הפרקים הראשונים בסדר קדשים הוקדשו כמעט כולם לשאלה מהן מחשבותיו של האדם בזמן ההקרבה. בכך אולי ראו חז"ל דרך לפתור את הבעיה המהותית שהטרידה את הנביאים: העובדה שעם ישראל הקריבו קרבנות ונתפסו לצד החיצוני שלהם, מבלי לשפר את התנהגותם ולתקן את שורש חטאיהם. חז"ל השתמשו אפוא בסמכותם לדרוש את הפסוקים על מנת לתקן מגמה זו ולחנך את בני ישראל שבעולם הקרבנות העיקר הוא התהליך הפנימי שאדם עובר.
עוד בנושא דין פיגול ראה בפוסט מאת הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת