פסח שני - רק בדיעבד

הפסח, כמו במצרים, מבדיל בין ישראל לעמים. מי שלא עושה אותו נגרע מעם ישראל, הוא אינו חלק מבני ישראל והוא נכרת מתוך בני ישראל. דם הפסח מסמן את ישראל ומבדיל אותם. כיוון שלפסח יש תפקיד כה חשוב, נותנת התורה מועד נוסף למי שנבצר ממנו לעשותו במועדו.

אלא שיש בכך סכנה גדולה. בכל מקום שבו יש הסתפקות בחצי עקרון מתוך הבנה שהעקרון במלואו אינו אפשרי, יש סכנה שמא יהפוך הויתור לאידאל, או לפחות שיתפס כדבר לא כל כך רע. התקדים מסוכן. לכן מציגה התורה את הדבר לא כציווי שצווה ה' את משה, אלא כפתרון שבא בעקבות בקשה שצמחה מלמטה. וגם אלה שבקשו את הבקשה, בעצם בקשו להקריב במועדו. הציווי ההתחלתי של ה' היה לעשות את הפסח במועדו. והוא יֵעשה במועדו באש ובמים, ואפילו בשבת. אפשר לעשותו במועד אחר רק אם לא היתה שום אפשרות לעשותו במועדו. וגם על זה עוד הוסיפה התורה והדגישה שמי שסומך מלכתחילה על הפתרון הזה, הרי הוא נגרע מתוך הקהל, וחטאו ישא האיש ההוא.

אותם טמאים לא קבלו את מבוקשם. הם בקשו להקריב במועדו בתוך בני ישראל, את זה הם לא קבלו.