"וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ. וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד" (שמואל א א', יז-יח)
"ויען עלי ויאמר לכי לשלום ואלהי ישראל יתן את שלתך" - כמו 'שאילתך'. כאן השמר לך פן תנקש אחרי הסומים הפותרים "יתן" - 'דוניר' בלעז, בלשון בקשה, ונמצאו עוקרין בפתרון תיבה זה כל הפרשה. שאם תפתר "יתן" זה לשון בקשה, נעו מעגלותיה של פרשה זו, ולא תדע מהו שאומר בסמוך "ותלך האשה לדרכה ותאכל ופניה לא היו לה עוד" - פנים זעומות; מה ראתה שלא היה לה פנים עוד? ומה ראתה שאכלה? אם מפני תפילתו שביקש "אלהי ישראל יתן את שלתך"? הרבה התפללו ולא נענו!
וגם כשתגיע למקרא שבסמוך "אך יקם ה' את דברו" (כג), אם לא תלחץ ותסמך על המדרש שאמרו רבותינו (מדרש שמואל ג, ד) – שנה שנולד בה שמואל היה קול יוצא בעזרה: שנה זו יולד בן ושמו שמואל, והוא יושיע את ישראל מכף פלשתים... וכל אישה שהיתה יולדת היתה מוציאה שמו שמואל, וכיוון שגדל ורואין מעשיו אומרים: אין זה שמואל; אף חנה שנפקדה הוציאה שמו שמואל אמר לה אלקנה אישה: "שבי עד גמלך אותו אך יקם ה' את דברו" שיצא קול בעזרה אל הילד בדבר זה – תוכל לדחות המציקים לך.
אך דע לך, כשנכתבה הנבואה, שלימה נכתבה עם פתרונה וכל הצורך, שלא יכשלו בה דורות הבאים, וממקומו אין חסר כלום. ואין צריך להביא ראיה ממקום אחר ולא מדרש, כי תורה תמימה ניתנה, תמימה נכתבה ולא תחסר כל בה. ומדרש חכמינו להגדיל תורה ויאדיר. אבל כל מי שאינו יודע פשוטו של מקרא ונוטה לו אחר מדרשו של דבר, דומה לזה ששטפתהו שבולת הנהר ומעמקי הים מצפין, ואוחז כל אשר יעלה בידו להינצל. ואילו שם לבו אל דבר ה', היה חוקר אחר פשט דבר ופשוטו ומוצא, לקיים מה שנאמר "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' ודעת א-להים תמצא" (משלי ב', ד-ה);
כמו בכאן שאם תפתר "לכי לשלום ואלהי ישראל יתן את שאלתך" – "יתן" לעתיד, ולא לשון בקשה, שנתנבא עליה שעתיד הקדוש ברוך הוא למלאות שאילתה ששאלה ממנו. ולפי שבטחה על נבואתו הלכה לדרכה וזהו שחנה אומרת לעלי בסוף העניין "אל הנער הזה התפללתי ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו" (כז).
רבי יוסף קרא - חי בצפון צרפת, בסוף המאה ה-11 ותחילת המאה ה-12, תלמיד חבר של רש"י ורש"י אף מצטטו פעמים ספורות. עסק בעיקר בפרשנות המקרא (וכנראה מכאן שמו 'קרא').