פשר השתיקה

משה ביקש, ככל הנראה, להציע מעין מענה תיאולוגי לטרגדיה: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (ג) — משפט סתום למדי שהוסבר בדרכים רבות במהלך הדורות. בעברית של ימינו היינו מתמצתים זאת כך: אלוקים קוטף את הפרחים היותר יפים בגנו כדי לבסס את הנהגתו בעולם.

אהרן שומע את דברי אחיו ומעדיף לשתוק, "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (שם). מאז ומתמיד התפעלתי לא רק מהאופן שבו אהרן מגיב לדברי משה אלא בעיקר מכך שהתורה בוחרת לספר לנו על תגובתו. מה מסתתר מאחורי דומייתו של אהרן? האם שתיקתו היא שתיקה רועמת, או אולי יש בה ביטוי של פליאה ורצון להבין ולהכיל? האם יש בה, בשתיקתו, סוג של קבלת הדין, או אולי הלם וחוסר אונים? יש מחכמינו שראו בשתיקה זו קבלת תנחומים ממשה, שאמר לו, בעצם, כי בניו היו קדושים וגדולים ולכן דקדק עמם הקדוש ברוך הוא מאוד ובחן את מעשיהם בקפידה רבה.

אחרים הצביעו דווקא על כך שהמילה "וַיִּדֹּם" מלמדת שאהרן יכול ואולי רצה להגיד משהו, והחליט לשתוק. מה הוא רצה לומר? אין אנו יודעים. אבל סביר להניח כי אדם במצב כזה ירצה להביע את כעסו ואת תסכולו, או שמא ירצה להטיח דברים כלפי מעלה או כלפי משה, שהטילו עליו ועל בניו את ענייני הכהונה. ייתכן שרצה להעלות שאלות נוקבות על פשר העונש הקשה בעיצומו של יום חג לאומי.

אבל אהרן שתק. הייתה זו שתיקה החותרת לפשר ולמשמעות, שתיקה הזועקת להבנה, אבל באיזשהו מקום כמוס בלב גם משלימה, כנראה, עם העובדה שאת הסוד הזה לא יבין לעולם. ייתכן כי זו הפעם הראשונה שבה התורה מתארת יגון ואבל שהאדם אינו יכול להעניק להם משמעות. מסתבר כי בעולם מוגבל כשלנו, לא כל דבר יכול להיות מובן ונתפס כאן ועכשיו. שתיקת אהרן אינה מבשרת בהכרח על נחמה; סביר להניח כי אהרן נשא את יגונו אלי קבר, ולא התנחם עד יומו האחרון. אולי אפשר לשמוע בה, בשתיקה, גם קריאה להבנה שלא על כל דבר צריך להגיד משהו. אולי יש בה, בשתיקה, איזה רמז לצורך להקשיב למה שמתחולל במציאות, במכלול האירועים מראשית עד אחרית, מתוך הבנה שאולי "בסוף הדרך מחכה תשובה לי", כמאמר שירו הידוע של אריק איינשטיין.
 

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשה בקטנה' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר