“גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי”. המילים הלמו בי כמו מכת ברק. הן חדרו את קירות הכלא והביאו לי עידוד מבחוץ. פתאום לא הייתי לבד: אביטל ששלחה את הפתק, דוד שכתב את המילים, האל שנוכח במזמור ועם ישראל כולו, נכנסו אליי לתא ודיברו איתי ישירות.
ספר התהילים שלי, קטן ושחור, הגיע לתא שלי בגולאג הסובייטי יחד עם המברק שבישר לי על מותו של אבי. הוא הוחרם שלוש שנים קודם לכן בשעת מעצרי, וגם לפני כן היה ברשותי ימים ספורים בלבד. אביטל שלחה לי אותו מישראל דרך תייר יהודי אמריקאי, וכתבה "הספר היה אצלי תקופה, אני מרגישה שהגיע זמנו להיות איתך”.
ידעתי מיד שהספר התגלגל לידי כדי ללוות אותי באבלי. אבל ברגע שפתחתי אותו טבעתי בים של מילים לא מוכרות, בין משפטים שלעיניי הלא מלומדות נראו כחסרי התחלה וסוף.
במשך ימים ארוכים, שחיתי בים אך לא מצאתי מאחז. דליתי מילה מוכרת פה, בדל משפט ברור שם, והשוויתי אותם עם קטעים אחרים כדי לנסות ולפענח את המילים שלא הכרתי. עד שיום אחד, אחת עשר מילים קצרות כמו יצאו מבין הדפים והתייצבו מולי במשפט ברור וחד: “גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי”.
המילים הלמו בי כמו מכת ברק. הן חדרו את קירות הכלא והביאו לי עידוד מבחוץ. פתאום לא הייתי לבד: אביטל ששלחה את הפתק, דוד שכתב את המילים, האל שנוכח במזמור ועם ישראל כולו, נכנסו אליי לתא ודיברו איתי ישירות.
בגיא הצלמוות של הגולאג ניסו סוהריי לשכנע אותי שאני לבד. ספר התהילים נשא אליי את קולו של העולם שבחוץ, את קולם של האנשים שהאמינו בי, ונתן לי את המילים להצהיר שלא אשבר: כל עוד "אתה" - אביטל, דוד, האל, עם ישראל - “עמדי", "לא אירא רע”.
באדיבות אתר 929