צאן ההרגה

הנבואות השונות בפרק עוסקות בנושא משותף – הדימוי לרועים ולצאן. החלק הראשון (א-ג) מתאר מראות וקולות מזעזעים של שריפה, חורבן והרס. לאחר מכן מתוארים שני מעשים סמליים כל אחד מהם מתאר סוג של רועה שלילי. במעשה הראשון (ד-יד) מצוה ה’ על הנביא לרעות את ‘צאן ההריגה’, המיועד לשחיטה. הנביא רועה את הצאן ואחר כך נוטש אותו לגורלו, דבר שמסומל בגדיעת שני מקלות הרועים. ולבסוף הוא מקבל את שכרו ומשליך אותו אל ‘היוצר’. במעשה השני מצטווה הנביא לנהוג כ’רועה אוילי’ סמל להפקדת שליט מושחת על הארץ.

הנבואות בפרק זה ובפרק שלאחריו מלאות רמזים וסמלים סתומים, המפרשים נתנו פירושים שונים לאותם רמזים, אך עם זאת קשה להכריע למה כוונתן.

א. ‘פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתאֹכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ’ (א)

לאחר הקריאה הכללית ללבנון באות ארבע קריאות דומות: זעקות השבר של הברושים והאלונים, יחד עם קולות הרועים והכפירים הזועקים על החורבן.

כלפי מי מכוונים דברי הנבואה? שימו לב לזיקה בין נבואה זו לסוף הנבואה הקודמת, לעומת זאת לקשר שלה לנבואה הבאה. כיצד משפיעות זיקות אלה על פרשנותה?

ראו את דברי הגמרא (יומא לט, ב): ‘ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא: פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך’.

לעומתם ראו את פירוש הרד”ק: ‘ויתכן לפרש סמוך לענין אשר למעלה ממנו על אבדון הבבליים וכזה הוא דעת יונתן שתרגם: ‘פתחו עממיא’’.

ב. 'כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהָי רְעֵה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה' (ד)

הנביא רועה את הצאן ולוקח שני מקלות לשם כך.

1.  עקבו אחרי השלבים ביחס אל הצאן החל מהרועים הקודמים (ד-ה) דרך פעולותיו של הרועה החדש, ובחנו את ההידרדרות החלה בהם.

2. המעשה הסמלי והחריף ביותר הוא בגדיעת שני מקלות הרועים: מה מסמלת גדיעתם של המקלות (י, יד)?

מעשה סמלי זה מזכיר את מעשהו הסמלי של יחזקאל (ל"ז,טז-יז): מה ההיפוך החל ביחס ה’ ליהודה וישראל בין שתי הנבואות?

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"