צאן תועה במדבר

מתעים הם שבילי המדבר הרבים. ויש ביניהם מסוכנים מאוד מבחינה זו. יכול אתה ללכת בטח לקראת מטרתך הרחוקה, והנה מתפלגת דרכך לפניך לשני שבילים, כמעט מקבילים, אך בכל זאת מתרחקים זה מזה באיטיות, וקצותיהם מי ישורם?

אם יקרה כדבר הזה בארץ הישוב, קל מאוד להתמצא על ידי הכרת הכפרים אשר בסביבה, ואפילו רק על ידי הערוצים הגדולים ושלשלות ההרים. אך כאן במדבר, בין המון הגבעות הדומות והמישורים המתעים, איכה תחליט באיזה שביל לפנות?
בארץ הישוב, אם תתעה בכל זאת, תוכל להיכנס לכל כפר ולכל בית, שם ישקוך ויאכילוך ויורוך את הדרך. אך כאן, בשממה, אם תסטה מדרכך, אפשר שתתרחק ממקור המים היחידי הידוע לך ונפשך תתעטף בצמא ואיש לא יוכל לבוא לעזרתך.

נקל לשער, אפוא, שמקרי איבוד דרך היו ידועים גם בין הרועים בימי קדם. ובלי ספק היו מתהלכים גם סיפורים בין הרועים על האסונות אשר קרו את אובדי הדרך.

בנבואת הנחמה אשר בפרק נ', מזכיר הנביא את חטאת העם בנעימת הצדקה וסליחה;

ירמיה פרק נ
(ו) צאן אבְדות הָיו עַמִּי רעֵיהֶם הִתְעוּם
הָרִים שׁובְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם:
(ז) כָּל מוצְאֵיהֶם אֲכָלוּם וְצָרֵיהֶם אָמְרוּ לא נֶאְשָׁם
תַּחַת אֲשֶׁר חָטְאוּ לה' נְוֵה צֶדֶק וּמִקְוֵה אֲבותֵיהֶם ה':

תמונה חיה זו איננה מקרית בספר ירמיהו. נהפוך הוא: היא מסכמת מהלך מחשבה הניכר ברוב תיאורי חטאת העם בפי ירמיהו. צאן העם חטאו לה' בכך שעזבו אותו והלכו לנוע בשבילים זרים ולחפש אלוהי נכר.

בפסוקים האלה מצדיק הנביא את עמו על ידי העברת החטא על ראשי הרועים - המנהיגים. כי הצאן לא היו עוזבות מעצמן את נווהן הטוב אשר רעו בו בשלוה, אלמלא הרועים אשר פשעו בה' ונהלו את הצאן בנתיבות הנכר המתעות, עד שהם עצמם איבדו את חושיהם ולא ידעו דרכם.

וכך רואה ירמיהו את צאן ישראל האובדות בדרכי המדבר העולמי בין אמונות שונות ואלילים זרים, בין כוחות מדיניים וצבאיים עולים ויורדים חליפות. ומחפש העדר האובד הזה את דרכו אל נווה מרעיתו הטוב, אך גבעות המדבר והריו הרבים משובבים אותו בדרכים נלוזות, והוא תועה "מהר אל גבעה", כי שכח את מקום רבצו הקודם, את אלוקיו נווה מרעיתו - מקור הצדק, את ה' "מקווה אבותיהם" - הוא חסות-רבצם, שבצלו היו נקוים להינפש מחום המדבר הלוהט ולשבת בטח.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת