צדקה וחסד ביסוד המלכות

הנביא פותח בתיאור תפקידיו של המלך הראוי למלוך על ישראל. מלך זה ירדוף צדק וידאג לכך ששריו ישפטו משפט אמת. לא תהיה צביעות בארצו, ולא יגנו את מי שעושה צדקות וישבחו ויפארו את מי שעושה מעשי רשע ועבירה. מדברי הנביא משתמע כי החברה נטתה לשבח את עושי העוול ולתת להם את הפרסום והכבוד, ואילו את עושי הצדקה זנחה בצד ולא העריכה את מעשיהם.

בעולם השקר בו חיו היה נראה כי דווקא מי שמתבסס על חשבון החלשים בחברה יש לו סיכוי לנצח ולהצליח לעמוד בפני מכשולי השעה, ואילו אלו שהם גומלי חסד ונדיבים עלולים להפסיד את כל הונם בלא שתהיה בהם הכרה כלל.

עיקר חידושה של הנבואה הוא לומר כי עולם שכזה הוא הפוך מהאמת. הדבר היחיד שיכול להעמיד את המלכות לנצח הוא דווקא הצדקה והחסד כדברי הנביא: "והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם" (יז). הצדקה היא עבודה שיש להשתדל בה כדי לעשותה כמו שצריך. מי שמשקיע בחסד ובצדקה מלכותו תכון עד עולם. זהו הבסיס לשלום האמיתי המונע מהאויבים ומפגעי הטבע לפגוע באוצרות החברה ומבניה.

מפליא לראות כי כדי להחיל מדיניות זו שהיא כל כך פשוטה וטבעית בארץ בפועל יש צורך ברוח ממרום (טו). כנראה שיצר השלטון חזק כל כך עד כדי כך שהוא מעוור את עיני המנהיגים ומונע מהם לראות את האמת (ג).