איוב מצהיר בפרק זה שהוא נקי מעברות אשר מאפיינות אנשים בעלי כוח. אף אנו, בהיותנו עשירים, מכובדים וחזקים, חייבים לקרוא פרק זה שוב ושוב כדי לדעת היטב ממה עלינו להישמר.
בפרקו האחרון של נאום הסיכום מתאר איוב את חפותו מכל פשע העשוי להצדיק את מה שקרה לו. תיאור חפותו נותן לנו תמונה על החטאים העיקריים האורבים בכל דור ודור לאיש העשיר והחזק, שכולם חפצים בקרבתו.
א. הניאוף הוא חטא האורב לבעל הסמכות, למי שקשה לסרב לו, ובעיקר אם מדובר באישה, העלולה להיות חלשה יותר כלפי סביבתה. חטא הניאוף אורב לבעל הסמכות, משום שהוא מתקשה לקבל גבולות ואיסורים, שלא הוא עצמו קבע אותם כלפי סביבתו (ולא כלפי עצמו).
ב. עיוות המשפט כלפי החלש, ובעיקר כלפי העבד, הנחשב בחברה כ'אחר', כמי שאין לו זכויות משלו. משפט הצדק מניח מעצם טבעו שוויון בין הנידונים לפניו. אך ההנחה שעבד שווה לאדון והוא בעל זכויות כלפי האדון למרות שהוא קניינו של האדון וממונו, היא קשה ביותר לאדון.
ג. הרגישות המיוחדת לזכויותיהם של היתום והאלמנה עלולה להיות נוגדת את חוש הצדק ה'טבעי'. היא מוציאה את החזק והתקיף 'מקופח' בדינו, ובדרך הטבע הדבר קשה בעיניו. גם אי יכולתו לפעול לעתים בחוזק יד מחלישה בעיניו את כוחו, שעליו שקד כל ימיו.
ד. עיניו של העשיר והחזק מביטות פעמים רבות מעל לעולמם של קשי היום, והוא נוטה שלא לראותם כאנשים עם פנים אלא כצלליות מהלכות. הסבלנות שהוא מקצה אליהם עלולה להיות קטנה מכדי לדאוג להם לקורת גג, לבגד ולמזון.
ה. הוא בטוח בהצלחתו, ואינו נוטה לקבל באהבה ביקורת על דרכו. הוא עלול לנקום במבקרים אותו. יש לו גם נטייה לשמוח לאידם של מתחריו כדי להיוותר בבדידות מזהרת בצמרת.
ו. ביטחונו העצמי וגאוותו מרחיקים אותו בדרך ההיגיון מהיזדקקותו לקב"ה, וממילא מכל קשר חיובי אליו.
איוב מצהיר בפרק זה שהוא נקי מן העבירות הנזכרות. האם הוא צודק בכך או לא, הדברים יידונו בדברי אליהוא להלן. אך אנו, בהיותנו עשירים, מכובדים וחזקים, חייבים לקרוא פרק זה שוב ושוב כדי לדעת היטב ממה עלינו להישמר.