צור ישראל

אחד הסימנים הבולטים בשִׁירוֹת שבמקרא, הוא השימוש במילים ייחודיות, המהוות חלק מרכזי מתוכנה של השירה. נעמוד הפעם על אחד ההיבטים של תופעה זו בשירת האזינו. לראשונה במקרא, אנו מוצאים בפרקנו את הכינוי "צוּר" כמתייחס לקב"ה. מילה זו מופיעה שמונה פעמים בשירה (פס' ד, יג, טו, יח, ל, לא [2], לז). מה משמעותו של כינוי זה, ומדוע הוא נזכר דווקא כאן?

נראה, כי הכינוי "צוּר" עולה בקנה אחד עם מגמתה המרכזית של השירה. השירה נועדה ללוות את עם ישראל לדורי דורות, גם לחשכת הגלות – "וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (ל"א, כא), ומתוך מגמה שביום מן הימים יכיר העם – "הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" (שם, יז). עם ישראל אמור ללמוד, כי למרות התהפוכות הרבות שהוא עתיד לעבור – הכניסה לארץ, החטא, הגלות והצרות, הרי שהקב"ה היה ונשאר אלוקי ישראל. על כן, יש משמעות מיוחדת לשימוש במילה "צוּר", המבטאת יסוד חזק ויציב, שאיננו משתנה ואיננו מתחלף.

לשון "צוּר" נופלת על לשון אחרת בשירה: האויב של עם ישראל הוא ה'צר', כשלמעשה השירה מבטאת את הרעיון שבסופו של דבר "צָרֵימוֹ" (כז) של עם ישראל הם "צָרָיו" (מג) של הקב"ה, המבטיח "אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם" (מא). ההבדל המרכזי שבין עם ישראל לבין צריהם, בא לידי ביטוי ב'צוריהם' של העמים: גם לעמים אחרים יש "צוּר", אולם צור זה הוא חסר ערך בשעת הצורך – "וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ, צוּר חָסָיוּ בוֹ?" (לז). זאת לעומת הקב"ה, שגם אם הוא מסתיר פניו מעמו לתקופות מסוימות, מכל מקום "אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי... חַי אָנֹכִי לְעֹלָם" (לט-מ). 

מכאן נובעת המסקנה – "כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ – צוּרָם" (לא), ומכוחה האמונה שבסופו של התהליך – "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (מג).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'נקודת פתיחה' בהוצאת מכון צומת