ציות לדבר ה'

לאורך כל הספר מתאר הנביא כיצד יהושע היה נאמן לדבר ה' ולרבו המובהק משה רבינו. פעמים רבות חוזר הביטוי 'כאשר ציוה ה' את משה'. כך הוזכר ביחס לחציית הירדן, הקמת המזבחות שם וכן במעמד בהר גריזים ובהר עיבל. כך גם בפרקנו ביחס לחלוקת הנחלות לשנים וחצי השבטים ולתשעת המטות וחצי. כך גם ביחס לעובדה כי בני לוי לא ירשו נחלה אלא רק קיבלו ערים לשבת בהן.

כלב מגיע לפני יהושע ומזכיר לו את כל אשר ארע להם בעבר עת הלכו יחד עם אחיהם הנשיאים לרגל את הארץ. הוא מזכיר לו כיצד נגזר על כולם למות למעט הוא עצמו ויהושע. אף הובטח לו על ידי ה' כי המקום בו דרכה כף רגלו תהיה לו לנחלה.

כעת הוא בא לבקש את זכותו ומבקש את הר חברון לנחלה. הוא אף מבהיר כי כוחו רב כבעבר ויש ביכולתו לכבוש את הארץ. אולם, כאמור עליו לסלק מכשול אחד מכל התכנית. כיוון שיהושע נצטווה לחלק את הארץ על פי ה' הרי שהוא לא יכול לחלק נחלות באופן שרירותי לכל דורש. משום כך כלב מבהיר כל העת שאף על פי שאת כיבוש חברון יעשה בכוחות עצמו וביוזמתו אין זה רעיון שלו. מדובר בהבטחה מפורשת מאת ה'. זו הסיבה שהוא חוזר על כך מספר רב של פעמים.

אולי כך נבין את פשר דבריו בסוף "אולי ה' אותי והורשתים כאשר דבר ה'" (יב). היינו מצפים שכלב יאמר זאת בבטחון ולא על דרך הספק. אולם, ניתן לפרש שכלב לא מעונין שדבריו יתפרשו כגאווה וכבטחון עצמי מוגזם ולכן הוא תולה את נצחונו ברצון ה' ובהבטחתו מתוך הנחה שה' מעדיף שהכיבוש יתבצע על ידי כלב בעצמו.