קבלת סמכות התורה שבעל פה

... לכריתת "האמנה" (י') קדם וידוי (ט'), ואין כל ספק שכורתי האמנה התכוונו בווידוי זה למלא אחר דברי התורה בתוכחה שבויקרא (כ"ו, מ): "והתודו את-עונם ואת-עון אבתם במעלם אשר מעלו-בי". תוכנו של הווידוי הוא בעיקר סקירה היסטורית, צידוק הדין ותיאור המציאות הריאלית. הסקירה ההסטורית מתארת לא רק את ההשגחה הנסית וגילוי השכינה שלהם זכו ישראל מרגע שנבחר אבינו הראשון, אברהם, אלא גם את העונשים שבאו עליהם בעטים של החטאים, ושגם הם אינם אלא מילוי דבר השם בתורה - במקרה "והיה אם לא תשמעו". ולאחר שהמתוודים מצדיקים על עצמם את הדין, מתארים שבי הגולה, עולי בבל, את מצבם המדיני והכלכלי בריאליות מזעזעת בכנותה ומנוגדת תכלית ניגוד למצב המדיני והכלכלי, שלו זכו יוצאי מצרים בימי יהושע: "הנה אנחנו היום עבדים, והארץ אשר-נתתה לאבתינו לאכל את-פריה ואת-טובה הנה אנחנו עבדים עליה. ותבואתה מרבה למלכים אשר-נתתה עלינו בחטאותינו, ועל-גויתינו משלים ובבהמתנו כרצונם ובצרה גדלה אנחנו" (ט', לו-לז). ובכל זאת כורת העם את האמנה מרצונו הטוב ומקבל על עצמו התחייבויות, שבהן לא היה חייב כלל וכלל מדברי תורה.

עיקרה של האמנה הוא שהעם קיבל על עצמו באלה ובשבועה ואף גם בחתימת-יד את סמכותה של התורה שבעל פה ואת תוקפה המחייב בנוסף לתורה שבכתב שבה הודו מזמן. ומכאן שיש לראות באותו היום הגדול של כ"ד בתשרי, 515 שנה לפני חורבן בית-שני, משום פתיחה של תקופה חדשה בתולדות העם. העם פסק לפסוח על שני הסעיפים בתחום ההלכות ובתחום ההליכות, פסיחה שהיתה אופיינית לחלק ניכר מימי השופטים ותקופת בית ראשון. ההלכה הפרושית נהפכה מהלכות נביאים וחכמים להלכת העם כולו, למעט לקבוצות מצומצמות שהמשיכו לערער על תוקפה וסמכותה, ואין כל ספק שיש לראות בתקנות עזרא ונחמיה ובאמנה משום ראשית תקופת הסופרים-הפרושים. ואין זה חשוב לענייננו, כיצד יש לפרש מושג זה, בין שנפרש פרושים כ'נבדלים מעמי הארץ' ובין שנפרש פרושים במשמעות החיובית: פָּרוּשׁ - מְפָרֵשׁ - "מפרש ושום שכל ויבינו במקרא" (ח', ח), או במשמעות "פרושים - קדושים תהיו", כלומר מקיימים ומשליטים הלכה למעשה את חזון "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

נערך ע"י צוות אתר התנך 

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת