קדושה אני מבקש

מעשה הקורבן מורה באופן כללי על הנכונות להקריב, ולכן הוא מוצב בפתיחת הספר, בפרשיות ויקרא וצו. לאחר מכן, בהמשך הספר, ישנו הפירוט המעשי המורה כיצד בכל תחום מחייבת הקדושה לפרוש ולוותר על חלק מענייני העולם הזה. הספר הולך ומונה: בפרשת שמיני - קדושה באכילה על ידי פרישה ממאכלות אסורות. בפרשיות תזריע ומצורע - קדושת הגוף על ידי פרישה מטומאות: נגעים ומוות. בפרשת אחרי מות - קדושה באישות על ידי פרישה מעריות. בפרשת קדושים - קדושה בחברה: פרישה מאיסורים שבממון ואיסורים שבדיבור והתנהגות בין אדם לחברו, יחד עם נכונות להקרבה למען הזולת: ואהבת לרעך כמוך. בפרשת אמור - קדושת הזמן על ידי קידוש השבתות והמועדים בפרישה ממלאכה ובקיום מצוותיהם. בפרשת בהר - קדושת הארץ על ידי פרישה מעבודתה בשביעית ומקנייניה ביובל.

היעדר קדושה בחיים פירושה חיים סתמיים, שגרתיים. ללא התעלות, ללא איכות מיוחדת. ייתכן בהחלט שאדם יחיה את כל חייו בלי שיחוש בחסרון הקדושה, כמו שכפרי פשוט ועני יכול לחיות כל ימיו בשלווה ובסיפוק, בלי שיחוש כלל החמצה על שלא רכש חוכמה ודעת, עושר, נכסים וכבוד. ולמרות כל זה, אפשר שביקור אחד של אותו כפרי בכרך הגדול יעורר אצלו רצון להתקדם ולהשתנות. כך גם במצוות העלייה לרגל. ערכה של מצוות העלייה לרגל שהיא מפגישה את האדם מישראל עם אנשים של קודש במקום של קודש, ומתוך כך הוא מתעורר לחוש את הצורך בקדושה.

העולם המודרני שאנו חיים בו הוא עולם ללא קדושה. יתר על כן, יש בו זלזול בכל הקדוש. ואנו אין לנו מקדש שנצפה בפעילות הקודש ובו ונתעורר להכרת הצורך בה. רוב בני העולם הם בבחינת בני כפר שאינם יודעים כלל מה הם מחמיצים בעוניים. אין מודעות לחסך של הנשמה. לפעמים יש גילויים בודדים של הצורך הזה, והם המזינים, כנראה, את תופעות השוליים של הכתות, הסמים, ופולחן אלילי הזמר והקולנוע.

הכינוי "חילונים", המקובל בימינו כהגדרה כוללת למי שאינם שומרים תורה ומצוות (אם כי לא בצדק) מבטא את המשמעות החזקה ביותר של עזיבת תורה ומצוות בימינו. אין כינוי זה דומה לתואר "כופר ואפיקורס", המבטא את ההיבט ההגותי של הכפירה והיעדר האמונה. הוא גם אינו דומה לתואר "מומר", המדגיש את ההיבט החברתי של נטישת החברה היהודית ואימוץ דרכי החיים של החברה הנוכרית. דווקא "חילוני" — כלומר, מי שאין קדושה בחייו. תמצית החילוניות היא ביטול כל קדושה, כל ייחוד - הכול חול, הכול שגרתי, הכול שווה ערך, הכול אפשרי. כך לגבי עולמו של הפרט, כך לגבי הכלל והחברה: הולכת ומתגלה התערערות של קדושה השייכת לכלל: אין מכירים בקדושת העם והארץ. בסופו של דבר, אם מתפרקים מכל מושגי הקדושה, אין הצדקה להקרבה. אין נכונות לפרישות. צריך לדעת שאם מוותרים על כל הקדושה אזי תיעלם גם קדושת האדם.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'תורת אמך: דרשות לפרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר