קדושת המקדש וקדושת הכהנים

 
החלק הראשון (א-טו) של פרק כ"א עוסק באיסורים שונים המוטלים על הכהנים: איסורים הקשורים לטיפול במת ולתגובה למותו ואיסורים הקשורים לנישואין. יחידה זו מתחלקת לשני חלקים באופן ברור: האיסורים על כלל הכהנים (א-ט) ואיסורים על הכהן הגדול (י-טו).

למעשה נראה שבכל אחד מהחלקים התורה מפרידה היטב בין האיסור להיטמא למת ובין איסורי הנישואין. בפסוקים א-ו עוסקת התורה באיסור להיטמא (כולל האיסור לפגוע בגוף מרוב צער) ומסכמת בנימוק: "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ" (ו). הטעם שניתן כאן לאיסור הוא שפגיעה בקדושת הכהנים מחללת את השם ואת בשר הקודשים. המוקד הוא הפגיעה במקדש ובקודשיו.

לאחר מכן ממשיכה התורה ומזהירה את הכהנים באיסורים הקשורים לנישואין אלא שכאן הנימוק הוא שונה: "כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו" (ז). כאן האיסור קשור לא לפגיעה במקדש אלא לפגיעה בקדושת הכהן כשלעצמו. פסוק ח מסכם, בציווי לישראל, את שני הנימוקים: "(1) וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב. (2) קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם"

כך מופיע בצורה יותר מפורשת באיסור על הכהן הגדול. בתחילה מצווה התורה על עניין טומאת המת ומנמקת: "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו" (יב). לאחר מכן ממשיכה התורה ומצווה עליו לקחת בתולה בלבד כאשר הנימוק הוא: "וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ" (טו).

אם כן, בעוד שהאיסורים הקשורים לטומאת מת נובעים מקדושת המקדש, האיסורים הקשורים לנישואין קשורים לקדושת הכהנים עצמם.