קידוש השם

מעשה קידוש השם של חנניה, מישאל ועזריה שייך לפרק זמן מלכותו של נבוכדנצאר והוא מחובר למעשים שנתפרשו בשני הפרקים הראשונים של הספר.

בפרק א' נזכרו לראשונה חנניה ורעיו שהובאו כשבויים מירושלים לבבל, להתחנך בארמונו של נבוכדנצאר. כבר אז, בהיותם עדיין ילדים, גילו אומץ ונחישות "אשר לא יתגאל בפת-בג המלך וביין משתיו" (א', ח).

בפרק ב' שוב נזכרו שלושת הנערים האלה, אחר שכבר גדלו והיו לאנשים, ובהמלצת דניאל מינה אותם נבוכדנצאר "על עבידתא די מדינת בבל" [= על המלאכה של מדינת בבל] (ב', מט). 

כאן מכונים חנניה ורעיו רק בשמותיהם הבבליים שנתנו להם, וזאת אולי כדי להחיש את תהליך התבוללותם בקרב הגויים.

קרוב להניח שדבר מינויים של היהודים לתפקידים בכירים שימש גורם מזמן למלשינים הנזכרים כאן, אשר הלכו והודיעו למלך שהם מפירים את פקודת המלך ואינם משתחווים לצלם.

לדעת רב המפרשים הוקם צלמו של נבוכדנצאר לשם עבודה זרה. לפי שיטה זו פשוט הוא שההשתחוויה לצלם הינה עבודה זרה.

המעשה שעשו חנניה מישאל ועזריה, שהעדיפו למות מאשר להשתחוות לצלם, משמש אב-טיפוס למעשי קידוש השם בישראל, כפי שכתב הרמב"ם (יסודי התורה ה', ד): "וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם. ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים, כדניאל חנניה מישאל ועזריה ור' עקיבא וחבריו. ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן, ועליהם נאמר "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" (תהלים מ"ד, כג)."

בהמנעותם של חנניה מישאל ועזריה מלהשתחוות לצלם, חרף ידיעתם שהשתחוויה זו הנה מצוות המלך, יש משום דמיון לסרובו של מרדכי היהודי להשתחוות להמן, שגם שם היתה ההשתחוויה במצוות המלך. בין אם מגמת הפקודה להשתחוות לצלם היתה העברה על דת, משום שהצלם נחשב לעבודה זרה, בין אם הצלם לא הוקם אלא כאנדרטה לכבודו של המלך - גילו שלושת הנערים היהודים עוז ותעצומות נפש ליחד את השם ולא להשתחוות לזולתו.

יש מקום לשער שמרדכי הודרך ממעשה גבורה זה וגם הוא עבר על פקודת מלכו ולא השתחווה להמן.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך, מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר דניאל, עמ' פ-פא