משה רבינו בנאומיו חוזר פעמים רבות על כך ששמירת המצוות הינה תנאי לירושת הארץ. אך נראה כי יותר מכך שמירת המצוות באה לידי מימושה המלא דווקא בארץ ישראל.
פרקנו פותח את נאום המצוות אותו פורש משה עד פרק כ"ו. במהלך הנאום מזכיר משה את מעמד הר סיני בו היתה ההתגלות של אלוקים לבני האדם ובו הוא גם הודיע את חוקיו ומשפטיו לבני האדם. הרבה מן המצוות ניתנו כבר במהלך הספרים הקודמים. תורת הקרבנות בספר ויקרא וכן דיני הקדושה והטהרה. דינים נוספים נאמרו בספר במדבר, אולם הרוב המכריע של המצוות נאמר בספר דברים לקראת הכניסה לארץ.
חלק ניכר מן האזהרות נסוב סביב איסור עבודה זרה. המפגש עם עמי כנען הנמצאים בארץ ישראל מְזַמֵּן חשש כבד של לימוד מדרכיהם הרעות של יושבי הארץ. כמובן, שלא בגלל חשש זה ימנע ה' מישראל מלהכנס לארץ, אולם בד בבד עם הקריאה לכיבוש הארץ מצטרפת דרישה להוריש את יושבי הארץ פן יהיו למכשול לעם ישראל.
מוטיב החוזר מספר פעמים אותו מדגיש משה רבינו הוא כי המצוות נועדו למען יחיו וישבו בארץ ישראל (פס' א, ה, יד, כו). המצוות ביסודן מיועדות לחיים בארץ ישראל ולא בגולה. חלק ניכר מן המצוות גם אלו שאינן תלויות בארץ כמו חלק ממצוות המועדים וכן מצוות נוספות קשורות בקשר פנימי לארץ ישראל, ארץ ה'.
הרמב"ן הוא אבי השיטה הסוברת כי כל מצוות ה' אינן אלא ליושבים בארץ ה' ואלו שבגולה קיום המצוות שלהם אינו אלא בבחינת ציונים שלא תשכח מהם תורת המצוות (ויקרא י"ח, כו, דברים י"א, יח).
כך גם נראה מן הרמב"ם שלא מנה את ישיבת ארץ ישראל כמצווה נפרדת כיון שסבר שישוב ארץ ישראל הוא התכלית של המצוות כולן כפי שמודגש לכל אורך ספר דברים ואינו מצווה פרטית נפרדת.