הקב"ה מאריך בתשובתו באשר לדין המקלל ומוסיף גם דינים נוספים בענייני נזקי אדם. מה ראה ה' לצרף בין העניינים? דומה כי בכך רצה להדגיש כי קללה היא פגיעה ככל פגיעה וכי גם בקדושת שם ה' ניתן לפגוע.
פרשת המקלל מתחלקת לשתי פרשיות. בראשונה תיאור המקרה, ובשניה דברי ה'. דברי ה' לכאורה חורגים מאד מהנושא המדובר.
הפרשיה בנויה במבנה סימטרי מובהק (המכונה כיאסמוס בלעז). והיא מחברת את המקרה הנוכחי עם דיני מכות וקללות. החל ממקלל שם ה', מכה נפש אדם, מכה נפש בהמה, נותן מום באדם, וחוזר בחזרה למכה בהמה, מכה אדם והמקלל הנוכחי. תוך כדי כך מודגש גם שהגר דינו כאזרח (גם בהתחלה וגם בסוף, בהתאם למבנה הסימטרי של הפרשיה), כנראה משום שהמקלל הוא בן איש מצרי, ודינו כדין גר. מן הסתם הוא קילל את ה', כי כוונתו היתה לקלל את א-להיו של האיש שרב עמו, אך התורה אומרת לו: אין הבדל בינך לבין האזרח, ה' הוא גם א-להיך ודינך כדין האזרח.
גם פרשת הנזקים שבפרשת משפטים כוללת יחד מכה אדם, מכה בהמה, נותן מום באדם, ומקלל. שם נזכר מקלל אביו ואמו, שדינו מיתה. כאן נזכר מקלל שם ה'. גם הוא דינו מיתה, אך משמע שאי אפשר בכלל לדבר על חטא חמור כל כך, אלמלא המעשה שהיה. וגם אז, רק תוך כדי דינים נוספים. את חומרת המעשה של מקלל שם ה' אי אפשר בכלל לתאר.
שלוש פרשיות של נזקים (שתים בפרשת משפטים ואחת בפרשת כי תצא), פותחות במריבה בין אנשים. בשתים מתוכן מופיע אדם שלישי שנפגע או פוגע. כאן יש מריבה בין שני אנשים, שאחד מהם מקלל את שם ה'. ומיד באה פרשה העוסקת בנזקים. ללמדך שקללה היא פגיעה ככל פגיעה, ודינה כדין נזק. כלפי ה', זוהי הפגיעה האפשרית היחידה, והיא כל כך חמורה, שאין אפשרות להתייחס אליה, אלא רק משום שהארוע ארע.
אחרי תיאור קדושת הכהונה, קדושת ישראל, וקדושת הזמן, באה קדושת השם. קדושת שם ה' היא נעלה ונשגבה מעל כל דבר אחר, אבל היא עלולה להפגע כאשר אנשים רבים זה עם זה או מזיקים זה לזה. כדי לטפל בחילול שם ה', יש לטפל גם ביתר ענייני האנשים המזיקים והרבים.