פרשת התמיד חוזרת פעמיים בתורה. פעם אחת, בפרקנו כחלק מהציווי על חנוכת המשכן. ופעם שניה, בפרשת פנחס יחד עם שאר קורבנות המוספים. נראה שיש בכך ללמד על אופיו הכפול של קרבן התמיד.
התורה מתייחסת להלכות קרבן התמיד בפעם הראשונה בפרשת תצוה, כחלק מתיאור בניין המשכן וכליו, מצוות חנוכת המשכן והמצוות הנוהגות בו דרך קבע. בפעם השנייה, התורה חוזרת כמעט על אותם דינים של קרבן התמיד בפרשת פנחס, יחד עם שאר הקרבנות, תוך הדגשה של קרבנות המוספים (קרבנות מיוחדים המובאים בשבתות ובימים טובים). חזרה זו אינה פליטת קולמוס. התורה מציינת שני עניינים שונים שאותם כולל קרבן התמיד.
לאורך פרשת תצוה, אנו מוצאים תיאור של כלים שונים המשמשים בעבודת המשכן שחשיבותם אינה רק מצד עצמם, אלא גם מצד העובדה שקיומם הכרחי להמשך השראת השכינה במשכן. פרשת תרומה מספרת לנו בעיקר על הבניין הפיסי של המשכן, כתליו, הפרוכת וכו'. פרשת תצוה מוסיפה את סדר העבודה במשכן, שבלעדיה המשכן יחדל מלהיות מקום שכינה (כמובן, כל הנאמר ביחס למשכן - מקום השראת שכינה זמני, נכון גם לגבי המקדש - מקום השראת שכינה קבוע). בינהם היא מונה את מצוות נר התמיד, קטורת התמיד ולחם הפנים המונח תמיד.
מיקומו של קרבן התמיד - המהווה ביסוד של דברו גורם קבוע בעבודת המשכן - מתבהר כעת. ללא קרבן התמיד, והדבר נכון גם ביחס לשאר העבודות הקבועות של המקדש, המשכן או המקדש יחדלו לשמש כמקום השראת השכינה, בדיוק כפי שמקדש ללא כתלים אינו מקדש.
אך לקרבן התמיד יש תפקיד נוסף - הוא קרבן כשאר הקרבנות. באמצעותו, כבאמצעות שאר הקרבנות, אנו עובדים את ה' ומתקרבים לשכינה. רש"י (מנחות לג: ד"ה "אף על גב") מסביר שקרבן התמיד מכפר על אותם חטאים שמכפר קרבן עולה.
כעת נוכל להבין את החזרה על פרשת התמיד. בפרשת תצוה מתואר התמיד כגורם המאפשר את קיומו של המקדש, ואילו בפרשת פנחס מתואר התמיד כגורם המתאפשר על ידי קיומו של המקדש. בראשונה הוא מופיע יחד עם נר התמיד, לחם הפנים וקטורת התמיד, ובשנייה הוא מופיע כפתיח לקרבנות המוספים. אך גם בפרשת פנחס, כבפרשת תצוה, מודגש גורם הקביעות וההמשכיות של התמיד. קרבן התמיד פותח את פרשת קרבנות המוספים, קרבנות לזמנים מיוחדים, משום שהוא מהווה את עבודת ה' הקבועה "בבקר... בין הערביים" (לט).
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון