קרב מגידו

(המפה מתוך האתר של מט"ח)

בראשית שנות השלושים של המאה השביעית לפני הספירה, התמוטט השלטון האשורי בארץ ישראל. מצרים ויהודה התחרו ביניהן על השלטון באזורים שהיו עד עכשיו בשליטה אשורית. בתנ"ך מתוארת התפשטות של יאשיהו צפונה (אשר אפשרה לו להסיר את העבודה הזרה גם מאזורים שלא היו שייכים לממלכת יהודה עד אותה עת).

בשנת 609 לפני הספירה, כבש הצבא הבבלי את חרן. לאחר כיבוש חרן הועברה הבירה לכרכמיש ואשור-אובליט השני, מלך אשור, הזעיק את המצרים לעזרתו. מחשש להתחזקות הבבלים עלה נכו השני עם צבאו צפונה כדי להלחם בהם לצד בעלי בריתו האשורים. הצבא המצרי והאשורי ניסו לכבוש מחדש את חרן, אולם הדבר לא עלה בידם והם נסוגו לכיוון כרכמיש.

קרב כרכמיש, אשר התרחש בשנת 605 לפני הספירה בין הבבלים בפיקודו של נבוכדנצר השני לבין המצרים והאשורים בפיקודו של נכו השני ואשור-אובליט השני, הסתיים בהפסד הברית המצרית-אשורית ובנסיגת הצבא המצרי חזרה למצרים.

בשנת 609 לפני הספירה, בדרכם צפונה כדי לסייע לבעלי בריתם האשורים מול הצבא הבבלי, עבר הצבא המצרי בפיקודו של נכו השני בארץ ישראל לאורך דרך הים. יאשיהו מלך יהודה, חשש ממעשה זה של המצרים, כנראה בגלל תועלת מדינית עתידית שסבר שיוכל להפיק מהבבלים, או בגלל ברית שכבר הספיק לכרות עימם, וסירב לתת למצרים לעבור. כדי לעצור את הצבא המצרי יצא יאשיהו לקרב באזור מגידו. לפי המסופר בדברי הימים, לא התפתחה מלחמה של ממש בין מצרים ליהודה, מחמת פציעתו האנושה של מלך יהודה בתחילת הקרב. וכך כותב יוסף בן מתתיהו:

"נכו מלך מצרים אסף צבא ויצא אל עבר נהר פרת להלחם במדים ובבלים שהחריבו את מלכות האשורים, משום שחשק לבו בשלטון על אסיה. וכשהגיע עד לפני מגידו העיר, שהיתה שייכת למלכות יאשיהו, נעצר על ידי יאשיהו וחילו מלעלות דרך ארצו על המדים. ונכו שלח אליו כרוז ואמר לו שאין הוא יוצא למלחמה עליו, אלא שדרכו היא אל עבר נהר פרת, וגזר עליו שלא יקניטו עד כדי לאלצו לאסור מלחמה עליו בהפריעו לו בדרכו למקום שהחליט ללכת שמה. אולם יאשיהו לא שעה לדברי נכו... כשהיה עורך את חילו... ירה בו אחד המצרים חץ והפסיק את התלהבותו לקרב... והוא ציווה לתקוע ולהחזיר את הצבא וחזר ירושלימה, שם מת מן המכה..." (קדמוניות היהודים, פרק עשירי, א', ה)

להרחבה ראו במאמרו של א' מלמט, "הרקע ההיסטורי להתנגשות בין יאשיהו לפרעה נכו במגידו", ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ובעתיקותיה יב (תשל"ה), עמ' 83-90