קרוב, קרוב, אך לא נוגע

למאמיני ייחוד השם די בדיבור ברור אחד – "ויאמר א-להים אל בלעם: לא תלך עמהם, לא תָאֹר את העם כי ברוך הוא" (כ"ב, יב). אבל לקוסם אלילי זה רק צירוף כוחות רגעי, וזה יכול להשתנות בזמן ובמקום. בלעם התמחה בצירופי כוחות ובניסיונות להשפיע. כולם ידעו זאת.

בלק פגש את בלעם "על גבול ארנֹן" (שם, לו), בקצה הכיבוש הישראלי, ויחד עלו ל"במות בעל", משם ראו את קצה המחנה, מרחוק (שם, לט-מא). לדעתי, מדובר ב"בעל מְעוֹן" (ל"ב, לח), הנקראת עד היום 'מָעִין', המקום הגבוה ביותר בצפון מואב. זה כבר היה בתוך 'השטח הכבוש' על ידי הישראלים, אחרי קריסת ממלכת סיחון.

בלעם לא הצליח לצרף כוחות קללה נגד ישראל – ה' לא זעם.

בלק החליט להעז ולהתקרב יותר, ולקח את בלעם ל"שדה צֹפים אל ראש הפסגה" (כ"ג, יד), הוא "הר נבו ראש הפסגה" (דברים ל"ד, א), מקום התצפית האחרונה של משה לפני מותו.

משם באמת רואים מרחבי ארץ, אבל קשה לראות מתחת למדרון התלול את כל מחנה ישראל (כ"ג, יג).

גם כאן בלעם נכשל, ואמר לבלק – צירופי הקללות לא פועלים נגד העם הזה, ואם תנסה לתקוף, הוא "כלביא יקום" (שם, כד) ויכה אותך כאריה טורף.

בלק כעס אך לא הרים ידיים – הוא לקח את בלעם אל "ראש הפעור הנשקף על פני היְשימֹן" (שם, כח), משם יראה את כל מחנה ישראל.

התעוזה עצומה. הדמיון מתלהב. אפשר להתקרב ולצפות על מחנה ישראל כולו מלמעלה, ולכן אפשר גם לקרוע אותם 'כמו קורי עכביש'. אבל ההחלטה הגורלית בפי החוזה-הקוסם, כי בלעדיו מדיָן לא יעזו לצאת לקרב.

באדיבות אתר 929