הימים ימי שלהי בית המקדש הראשון. החזית הצפונית קרבה והולכת, מלכות ישראל נפלה זה מכבר, ויושבי ירושלים שאננים כמו לא קרה דבר. ירמיהו מסתובב בעיר, מוכיח את יושבי ירושלים ומפיץ נבואות קודרות. נגדו עומד כל הממסד: נביאים וכוהנים מלכים ומנהיגים.
ירמיהו נקרע בין דבר ה' הדוחף אותו לְדַבֵּר, לבין התגובה הצינית של שומעיו.
"עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ?
הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב!
הִנֵּה דְבַר ה' הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לא יַחְפְּצוּ בו" (ו', י)
הנתק שבין הנביא לשומעיו מבוסס על חוסר הסכמה ביניהם בשאלות היסוד הקובעות את התנהגותה של אומה: מי מבטא את רצון ה', הנביא או המנהיגים? מי מבין טוב יותר את החוקים, הנביא או המון העם? ומי מסוגל לנתח את הסיטואציה הפוליטית ניתוח נכון יותר, הנביא הפסימיסט או הפוליטיקאים האופטימיסטים?
שומעיו של ירמיהו מתווכחים אתו וטוענים נגדו:
"חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתורַת ה' אִתָּנוּ" (ח', ח)
וירמיהו זועק כנגדם:
"הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר ספְרִים" (שם)
הכְּתָבִים שאתם מקבלים - כתבי שקר הם.
ועיקר ההבדל שבין ירמיהו למתנגדיו הוא בהערכה הפוליטית של התקופה. הכוהנים והנביאים קוראים: "שלום, שלום", וירמיהו חוזר על קריאתם בלעג:
"שָׁלום שָׁלום - וְאֵין שָׁלום" (ו', יד; ח', יא).
התיאור של נביאי השקר חוזר פעמיים - פעם בפרק ו', ופעם בתיאור המפלה, בפרק ח'. ובשניהם ממשיך התיאור בשאלת חשבון הנפש שעושים נביאי השקר: "הובישו כי תועבה עשו?" (ו', טו; ח', יב) - האם לאחר שהאמת טפחה על פניהם ונתברר שקריאות השלום שלהם התנפצו לרסיסים, האם התביישו הנביאים והכוהנים? "גם בוש לא יבושו, גם הכלים לא ידעו" (ו', טו; ח', יב).
ושוב חוזר ירמיהו ומציע לעם לשאול לנתיבות עולם "איזה דרך הטוב ולכו בה, ומצאו מרגוע לנפשכם" (ו', טז), ושוב חוזרת התשובה "לא נלך" (שם).
קרע גמור בין הנביא לבין קהל שומעיו. ורק ההיסטוריה תאמר מי משניהם יצדק.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת