כנסת ישראל מבקשת מהאל שיהיה לה כגשם, אך הוא מסרב ומבטיח להיות לה כטל (י"ד, ו). מה פשר הדו-שיח? ומה ניתן ללמוד מכך על הקשר הראוי בין ה' לעמו?
כולנו מבקשים בקשות מאנשים או מהאל - בסתר או בגלוי. גם בתנ"ך אנו מוציאים אנשים שונים המבקשים בקשות מהאל.
במדרש מופיעה רשימה של אנשים שביקשו בקשות ראויות ושנענו בחיוב, וכאלו שביקשו בקשות שאינן ראויות ולא נענו (תלמוד בבלי, תענית ד ע"א). לרשימה זו מוסיף ר' ברכיה:
"אמר רבי ברכיה: אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן, והקב"ה השיבה כהוגן,
שנאמר: "ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו ויבוא כגשם לנו" (הושע ו', ג).
אמר לה הקב"ה: בתי, את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש,
אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם,
שנאמר: "אהיה כטל לישראל" (הושע י"ד, ו)".
כנסת ישראל מבקשת בתיאורו של הושע שה' יהיה לה כגשם. בקשה שנראית מאוד טבעית ולכאורה אמורה להיות משהו שכל אל היה מנסה להיענות לו. אבל האל משיב לה בצורה מאוד ברורה: קשר בדוגמת גשם אינו קשר ראוי, משום שלעתים הוא טוב (בחורף) ולעתים הוא רע (קיץ). האל מעדיף להיות לעם ישראל כטל - משהו שהוא אינו מביא ברכה כגשם, אבל באופן עקבי מביא לעולם רטיבות שבלעדיה אין לעולם חיים.
ה'דו-שיח' מחדד נקודה מאוד משמעותית בקשרים הדדיים (בין האל לעמו ובכלל): העם מציע קשר של מחויבות חלקית - בחורף ולא בקיץ, כשנח ולא כשקשה. נגד סוג כזה של קשר הנביא מתנבא - קשר איכותי צריך להיות משהו שמתבקש לעולם ולא כזה שבא והולך.
באדיבות אתר 929