קשר עם ה', לא עם הארון

"נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ" (ג). דברי העם משקפים את הכמיהה בעת צרה להישען על ה', להרגיש את נוכחותו ולסמוך על כך שמישהו דואג שם למעלה. ואכן, הארון מובא לשדה המערכה ומתקבל בתרועה גדולה. "וַתֵּהֹם הָאָרֶץ" (ה), הארץ כמרקחה. ונראה כי ניתן להרפות, יש על מי להישען. אפילו הפלשתים יודעים זאת, עוד מימי יציאת מצרים.

אולם אז משהו משתבש, העם מפסיד במערכה, ארון הא-לוהים נלקח.
מתברר כי לא ניתן לסמוך על ארון ברית ה'. וכי אין ממש במחשבה כי יש בנוכחותו בקְרָב להושיע את העם.

מתברר כי מקומו של הארון איננו בשדה הקרב. העם לומד כי הקשר עם א-לוהיו איננו תלוי זמן, מקום וארון. ניצחון בשדה המערכה תלוי רק בקשר עמוק עם ה', באמצעות נביאיו. ואין קיצורי דרך. וכשהאמצעי הופך למטרה אזי גולה הכבוד מישראל, ונלקח ארון הא-לוהים. והמחיר הוא שהפלשתים רואים בכך הוכחה ניצחת לעליונותם על א-לוהי ישראל. לחוסר יכולתו אפילו להגן על עמו בשדה הקרב.

ואילו עם ישראל לומד שוב, בדרך הקשה, כי הברית של ה' עם עמו קיימת, אבל היא איננה תלויה בארון, ולא בהבאת הארון הברית למערכה. אלא בהליכה בדרכיו בסתם יום של חול. בשבת. בחג. בשעת מלחמה או כשיש שלום.

מלוא כל הארץ כבודו.

עוד על אותו עניין קראו בפוסט מאת הרב אמנון בזק 'הבאת הארון במקום פניה לה''

באדיבות אתר 929