רבשקה מדבר יהודית

שדרני קול הרע"ם מקהיר פירנסו שנים סאטירה. המבטא הנלעג, האיומים החלולים והעברית המוזרה, הארכאית, ניסו להפחיד את אזרחי ישראל במלחמת ששת הימים, אבל הצליחו רק להצחיק אותם.

אבל הטכניקה של דיבור אל אזרחי האויב בשפתם, מעל ראשו של מנהיגם, לא תמיד הייתה כה נלעגת. לורד האו האו הנאצי השמיע לבריטים נאומי רדיו במבטא אוקספורדי משובח; מילדרד גילארס שידרה לחיילים האמריקנים שעה יומית עם שירים נוסטלגיים שנועדו לעורר בהם רצון לעזוב את אירופה, הביתה; ועד ג'ון הג'יהאדיסט, עם הפער המצמית בין האנגלית של מזרח לונדון ועריפת הראשים של המזרח התיכון.

כשהאויב מדבר אליך בשפתך, שר אריק אינשטיין ומצטט מהגשש, הוא משכנע יותר ממי שנובח עליך דרך הטלוויזיה בשפה זרה. אם הוא חולק את שפתי ואת עולמי התרבותי, אולי גם ערכיו צריכים להיות ערכיי.

פקידיו הבכירים של חזקיהו מגיעים לתעלת הבריכה העליונה כדי לנהל משא ומתן, אבל מבינים באיחור שנקלעו למתקפת חיוכים פסיכולוגית שמתנהלת מעל ראשיהם.

"דבר נא אל עבדיך ארמית" (כו), הם מפצירים ברבשקה, "כי שומעים אנחנו ואל תדבר עמנו יהודית באזני העם" (שם). אבל רבשקה מכוון בדיוק לעם. לא רק היהודית שלו משובחת, ניכר שהוא בקי בתורה ובתיאולוגיה היהודית. הוא מבלבל את שומעיו בטענה המהפכנית ש"ה' אמר אלי עלה על הארץ הזאת והשחיתה" (כה), ומציע להם "ארץ דגן ותירוש, ארץ לחם וכרמים ארץ זית יצהר ודבש" (לב). במניפולטיביות מרשימה, רבשקה משתמש בפסוקים מפרשת עקב כדי לטעון שהארץ המובטחת היא בכלל ארץ חדשה.

אבל אז, בעברית המשובחת שלא ברור היכן רכש, רבשקה עושה טעות מכריעה. הוא זונח את הטיעון שהוא שליח ה', ועולב באלוקי היהודים בטענה שהוא, כמו כל אלילי האזור, לא יצליח להתמודד עם כוחה של אשור. אולי כאן הוא איבד את המערכה על לב העם בירושלים.

באדיבות אתר 929