רמז לחיים שלאחר המוות

המשורר הדבק בה', השם את ה' לנגדו תמיד, מביע במזמורנו את אושרו ושלוות נפשו. המזמור נפתח אמנם בבקשה: "שמרני א-ל כי חסיתי בך" (א), אבל מכאן ואילך אינו מבקש עוד אלא שמח בגורלו.

נוהגים לומר את המזמור בבית האבל, בבית העלמין ובתפילות אזכרה לנפטרים. חכמים מצאו בסופו של המזמור רמזים למוות ולעולם הבא:

"אף בשרי ישכון לבטח.

כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידיך [חסידך] לראות שחת" (ט-י)

שאול ושחת הם משמותיו של המוות. המשורר מביע את ביטחונו שה' לא יתן לשאול לקחתו.

בפסוק האחרון במזמור (יא) מדבר המשורר על אורח חיים ועל הנצח, ומכאן ראו רמז לעולם הבא.

הדבקות בה' מקנה אושר וביטחון בעולם הזה אך היא עומדת לצדיק גם לעולם הבא. הוא לא ינתן ביד השאול, לא ירד לשחת, אלא יזכה ליהנות מפני ה' לנצח. כך היה מורגל בפיו של רב, כמסופר בבבלי ברכות י"ז ע"א:

"לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה וכו' אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה..."

הרעיון של חיים לאחר המוות אינו מפורש במקרא. וגם כאן אינו מצוי אלא ברמז. נגד זה יש המבארים נצח מלשון ניצחון, גבורה. ימינך ה' מנצחת את האויב בדומה לנאמר בשירת הים: "ימינך ה' נאדרי בכח, ימינך ה' תרעץ אויב" (שמות ט"ו, ו).

אולם מי שקבע לומר את הפרק על הנפטר התכוון בוודאי לרמוז על חיי העולם הבא.

יש הרואים בפסוק האחרון בקשה: "תודיעני אורח חיים" (יא), כלומר למד אותי, הדרך אותי מהי דרך החיים הנכונה אשר תביא אל: "שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח" (שם). ואם כך הוא הרי שהפרק פתח בבקשה: "שמרני א-ל כי חסיתי בך" (א), וחותם בבקשה: "תודיעני אורח חיים. שבע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח" (יא).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת