"ואיש כי יתן מום בעמיתו..." (יט) - קיים איסור חמור על האדם לגרום נזק לאדם אחר. אך מה הדין לגבי רופאים שפעמים תוך כדי מילוי תפקידם עלולים לגרום גם לנזק חלילה?
נפסק בשולחן ערוך: "ואם ריפא [הרופא] ברשות בית דין וטעה והזיק, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים" (יו"ד, של"ו). בזמננו שכל רופא חייב ברישיון משרד הבריאות, הריהו כעוסק ברשות בית דין, ואם כך אין הוא חייב לשלם אם טעה בשוגג. הסיבה לכך: הואיל ו"ניתנה רשות לרופא לרפא" (בבא-קמא, פ"ה) היינו שרשאי הרופא להתערב בכדי לנסות ולרפא מחלה למרות שהיא באה משמים ולא על ידי האדם. לכן יש לו גיבוי כל עוד טעה. אבל אם גרם נזק מתוך פשיעה או רשלנות הריהו כמזיד ולא כשוגג. והוסיף התשב"ץ (ג, פ"ב) על פי התוספתא הנ"ל, שלמרות שאדם מועד לעולם ולכאורה היה עליו לשלם גם אם שגג, פטור זה הינו מפני "תיקון העולם" - כדי שלא להבריח רופאים מלעסוק ברפואה, מחשש שמא יִתָבְעו "כל שני וחמישי" בגין טעות. אולם יחד עם זאת הטועה נושא באחריות כלפי שמיא שלא תצא תקלה מתחת ידו.
קו הגבול בין טעות של שגגה לבין פשיעה דורש עיון ופירוט, כי הפטור חל על שגגה הקרובה לאונס, ואילו רשלנות, גם אם קרתה ללא כוונת זדון, הריהי פשיעה הקרובה למזיד ואינה פוטרת. אם הרופא "פספס" בהליך הטיפול, וכתוצאה מכך נגרם נזק כגון פגיעה באבר אחר – יתכן שחייב, אלא אם מדובר בטעות סבירה. כמו כן, אם הרופא טעה בשיקול הדעת, כגון בשלב האבחון וההחלטה כיצד לטפל, ואם היה מתייעץ עם רופאים בכירים נוספים לא היה טועה, מקובל בין הרופאים שהדבר נחשב לרשלנות, כדברי ההלכה בשו"ע: "לא יתעסק ברפואה אל אם כן הוא בקי ולא היה שם גדול ממנו".
במידה ומתעוררת שאלת אמת כדאי לברר בשאלת חכם, ולעתים יש לפנות לבתי דין לממונות להכרעה מחייבת.
באדיבות מכון פוע"ה