שובר את המקלות

שדה רחב ידיים, כבשים מלחכות בנחת סוגים שונים של עשב. הרועה חוזר לאבן שעליה ישב, והנה - נעלמה האדרת שלו! הרועה הנבוך מופתע: מי יכול היה לגנוב אותה? הוא מתבונן סביב סביב והנה אין איש.

את השלט - "זהירות, תמונה מטאפורית" אין צורך לתלות, קיומו ברור מאליו. בעולם הדימויים המקראי, אדרת אינה רק בגד, אלא סממן לאחריות ולהנהגה. רועה שאדרתו נגזלה, הוא כמו שאול המלך שנקרע מעילו - "קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (שמואל א ט"ו, כח) אומר לו שמואל הנביא. לו הייתי הרועה האלמוני מהתמונה, הייתי מצפה למכתב פיטורין.

מהי עילת הפיטורין? האם הרועה כשל, או דווקא הצאן? נדמה שכאן, כל התשובות נכונות. האווירה הכללית היא של הזדמנויות שכשלו, בריתות שהופרו, מקלות שנשברו. המצב על הפנים - הצאן מופקרות לכל דורש, נהרגות על ידי בעליהן (הקב"ה?), נמכרות לכל המרבה במחיר ואפילו הרועה הפרטי לא חומל.

הנביא מנסה. הוא נוטל את מקלות העבודה של הרועה וביצירתיות חיננית מעניק להם שמות - נֹעַם וחֹבְלִים. נעים מאד. אבל זה לא עזר, כישלון נוסף מגיע:

"וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בָּהֶם, וְגַם נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי. וָאֹמַר, לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם; הַמֵּתָה תָמוּת, וְהַנִּכְחֶדֶת תִּכָּחֵד, וְהַנִּשְׁאָרוֹת, תֹּאכַלְנָה אִשָּׁה אֶת בְּשַׂר רְעוּתָהּ. וָאֶקַּח אֶת מַקְלִי אֶת נֹעַם, וָאֶגְדַּע אֹתוֹ" (ח-י).

הזדהותו של ממלא המקום עם הרועה המפוטר גוברת והולכת: לא אכפת לי עוד מה יקרה לכם, אומר הנביא, אם זאבים יטרפו את העדר או אם אתן תחסלנה זו את זו. אני שובר את המקלות - המקבילה העתיקה ל"תולה את הנעליים" - ותסתדרו לבד.

וכמה זה עמוק: המקל הראשון שנשבר הוא מקל הנֹעם אבל רק עם שבירתו של המקל השני - מקל החובלים, מקל הענישה והאכפתיות - מופרת הברית והאחווה: "וָאֶגְדַּע אֶת מַקְלִי הַשֵּׁנִי, אֵת הַחֹבְלִים לְהָפֵר, אֶת הָאַחֲוָה..." (יד) 

באדיבות אתר 929