שוסים את הגרנות

שאול היסס להילחם על קעילה, ולא קשה לשער את הלך מחשבותיו. קעילה סמוכה למערכות פלשתים, ומלחמה שם פירושה נפילה במארב פלשתי. שדידת גרנות לא היתה בעיני שאול עילה למלחמה. כל עוד הפלשתים לא איימו על בטחון הנפשות, מוטב להבליג מאשר לסכן את נפשו של חייל אחד רק בגלל שוד כלכלי.
הלכה היא שאם באו נכרים על עיירות ישראל בשבת יוצאים עליהם רק אם באו על עסקי נפשות, אולם יש להלכה נורמטיבית זו גם יוצא מן הכלל: אם מדובר בעיירות הסמוכות לסְפַר הרי שאפילו באו ליטול תבן יוצאים עליהם בשבת "שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם" (רש"י, ערובין מ"ה, א).
להנהגה ממלכתית דרוש מבט ציבורי ואימוץ נורמות לאומיות ייחודיות. מבחינת ההלכה אין חשיבות וערך לממון כשמדובר על פיקוח נפש או על חילול שבת. אבל ממון זה בסְפַר נחשב כנפשות ממש. כל ויתור גורר ויתור נוסף ומסכן את בטחון האומה כולה.
דוד שמע את אשר נעשה בקעילה ולא השלים עם הפקרתה לשוד. אמנם אין המשרה על שכמו, אך בלבו פעמה ממלכתיות ולכן, על אף מצבו ולמרות רצון אנשיו, ביקש את ברכת ה' להילחם בפלשתים.
בכך התחיל דוד להנהיג מלוכה בזעיר אנפין. לעומתו נתפס שאול לקטנות. הוא אוסף עתה את כל ישראל - לא כדי למלא את תפקידו ולהילחם בפלשתים אלא למלחמה בדוד.
מגמתם הסופית, ההתקפית של הפלשתים בגרנות קעילה נחשפה בסופו של הפרק, בבואו הבהול של המלאך אל שאול- "מהרה ולכה, כי פשטו פלשתים על הארץ"! (כז)

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז מלך – עיונים בספר שמואל', בהוצאת מדרשת הגולן