הפגיעה החמורה ביותר בקדושה היא על ידי ניאוף של איש עם אשת איש כמתואר בפרשת סוטה. וכנגדה, עומדת האפשרות ההפוכה והיא היכולת של האדם להפוך עצמו לנזיר ולהגיע לדרגות קדושה גבוהות ביותר.
"למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (סוטה ב ע"א), במילים אלו מבטאת הגמרא מסר חינוכי אקטואלי, על הנזק החמור שעלול להיגרם כתוצאה מריבוי אלכוהול. אכן, הקשר בין יין לבין איסורי עריות מופיע פעמים רבות במקרא, אולם, על דרך הפשט, דומה שניתן להצביע על גורם נוסף לסמיכות שתי הפרשיות.
הפגיעה החמורה ביותר בקדושה היא על ידי ניאוף של איש עם אשת איש. הפגיעה בקדושה מתבטאת, בין היתר, בכך שעונשה של הסוטה כמתואר בפרק ה' בא על ידי "מים קדושים" (ה', יז), ויש בכך מידה כנגד מידה: המים הקדושים פוגעים במי שפגעה בקדושת עם ישראל. מיד אחר כך מופיע פרק ו', המתאר את הצד השני - את יכולת האדם להגיע לדרגות קדושה גבוהות ביותר.
ניגוד זה שבין הנזיר לבין הסוטה בא לידי ביטוי באופן בולט: בעוד שעל הנזיר מוטלת החובה לגדל את שיער ראשו, הרי שאצל הסוטה, הכוהן מצטווה לפרוע את שערה. בעוד שאצל הנזיר - גידול השיער פרע, באופן עצמאי, מבטא את ייחודו, הרי שאצל הסוטה - פריעת ראשה על ידי הכוהן מבטאת ביזוי והשפלה.
ואכן, מצאנו במקרא את שתי המשמעויות של השיער: מצד אחד, אנו מכירים כמה דמויות שהשיער איפיין את ייחודם: שמואל הנביא, אליהו הנביא ואבשלום בן דוד. מצד שני, פריעת הראש מבטאת השפלה או אבלות: כך לגבי מצורע - "וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" (ויקרא י"ג, מה); וכך לגבי אבל, כפי שניתן ללמוד מן האיסור לכוהן הגדול - "את ראשו לא יפרע" (שם כ"א, י).
קדושתם של בני ישראל נקבעת על פי מעשיהם: אם ירצו - יוכלו להגיע לשיא הקדושה, שאותה יבטאו גם באופן חיצוני על ידי שיגדלו פרע שער ראשם; וכנגד זאת, פגימה בקדושה תביא לפריעת הראש על ידי אחרים.
עוד על אותו עניין קראו בפוסט מאת הרב יעקב נגן (גנק)
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון