שילוח עבדים או יציאתם לחופשי

חובת שילוח העבד לאחר שש שנות עבדות המופיעה בפרקנו (יב-יח), נאמרה כבר בפרשת משפטים (שמות כ"א, ב-יא).

מדוע חוזר משה על הציווי האלוקי? משה רואה לנגד עיניו את הדור העומד להיכנס לארץ, אנשים העומדים להפוך לבעלי בתים ולבעלי שדות, ואליהם הוא מכוון את דבריו.

כבר בקריאה ראשונה עולים הבדלים חשובים בין הציוויים המופיעים בשני המקומות. נעמוד על עיקרי הדברים:

1. בפרשת משפטים מובא, שאם העבד הגיע לאדונו לבדו הוא יוצא לבדו, ואם הגיע נשוי- אשתו משתחררת עמו. נושא זה אינו נידון כלל בפרקנו.

2. בפרקנו נוספת על עצם חובת השילוח מצווה חדשה - מצוות הענקה.

3. בפרקנו נראה כי אין הבדל בין דיני עבד לבין דיני אמה. לעומת זאת, בפרשת משפטים ישנם דינים מיוחדים לאמה המבדילים אותה מן העבד.

פרקנו מטיל על האדון את החובה לשלח את עבדו, ואילו פרשת משפטים מקנה לעבד את הזכות לצאת בסיום שש שנות העבודה. לאור הבדל בסיסי זה נבחן את ההבדלים שבין שתי הפרשיות ונסבירם:

1. כאשר מתמקד הכתוב בנקודת ראותו של העבד ודן בזכויותיו (בפרשת משפטים) הוא מדבר על אשתו של העבד, ומדגיש כי אם העבד הגיע עם אשתו הוא זכאי לצאת עמה. לעומת זאת, כאשר מתמקד הכתוב בשילוח העבד על ידי האדון, הוא אינו דן כלל באשתו של העבד, שאינה קשורה לחובת שילוח העבד על ידי האדון אלא לזכות מיוחדת של העבד.

2. גם הופעתה של חובת ההענקה רק בפרקנו מוסברת היטב. מבחינה משפטית, אין לעבד זכות מיוחדת שעל פיה יכול הוא לדרוש מתנות בעת שחרורו. אין כאן זכות של העבד אלא חובה המוטלת על האדון. ולפיכך מצווה עליה הכתוב רק בפרקנו, כאשר הוא פונה לאדון בתביעה מוסרית.

3. גם אזכור מעמדה המיוחד של האמה רק בפרשת משפטים מתבהר לאור דברינו. כאשר באים לבחון את המעמד המשפטי של האמה, מתברר שהוא שונה לגמרי מזה של העבד. כל מכירתה לשפחות אינה אלא לשם ייעודה לנישואין, ולמעשה, מעמדה אינו של שפחה רגילה. אולם הדבר נכון רק כאשר בוחנים את האמה כשלעצמה (פרשת משפטים); מנקודת המבט המוסרית של האדון, אם אירע שעבדה האמה תחת ידיו שש שנים - עליו לשלחה ולהעניק לה מתנות, בדיוק כפי שעליו לנהוג בעבדו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון