שירי סוף הדרך של לאה גולדברג נשענים על מובאות ורעיונות מספר קהלת, אך המשוררת דוחה את תפיסתו של קהלת, ומביאה אלטרנטיבה, לפיה לא הכל הבל.
הדרך יפה עד מאוד - אמר הנער צובעה השקיעה שיבתו בפז ואודם
הדרך קשה עד מאוד - אמר העלם הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב
הדרך ארכה עד מאוד - אמר הגבר ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת
ישב הזקן לנוח בצד הדרך. התזכור מה יפתה, מה קשתה מה ארכה הדרך. (השיר הראשון)
אמרת יום רודף יום ולילה - לילה והנה אתה בא בימים, זקנת ושבת,
הנה ימים באים בליבך אמרת ימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים,
ותראה ערבים ובקרים פוקדים חלונך, ותדע כל יום אחרון תחת השמש
ותאמר: הלא אין חדש תחת השמש. ותדע חדש כל יום תחת השמש. (השיר השני)
למדני, אלהי, ברך והתפלל למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל, בהתחדש זמנך עם בקר ועם ליל,
על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשים, לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום,
לדעת, ליחל, להכשל. לבל יהיה עלי יומי הרגל. (השיר השלישי)
לאה גולדברג היטיבה להכיר את ספר קהלת והוא מופיע בשירתה באופנים שונים. על פי המדרש היצירתי שלה, היו בחיי שלמה שלוש תקופות, ועוד אחת, "לעת זקנת שלמה, סמוך למיתתו". על השלב הזה בחייו היא טוותה את מחזור שירי סוף הדרך שהוא לדעתנו אגדה שירית שגיבורה הוא שלמה-קהלת החוזר בו לעת זקנתו, סמוך למיתתו, מכל עמדותיו הידועות ומגיע להבנה חדשה על משמעות החיים.
שירי סוף הדרך מתארים שני תהליכי השתנות העוברים על הגיבור. התהליך הראשון התרחש "בדרך", ובה הפך שלמה מהנער שחיבר את שיר השירים לקהלת. התהליך השני התרחש "בצד הדרך", ובו איבד הזקן בזה אחר זה את כל מאפייניו של קהלת.
כשהלך האיש בדרך הוא עבר שלוש תחנות. התחנה הראשונה הייתה בנעוריו, אז אמר שהדרך יפה עד מאוד (שלמה כמחברו של שיר השירים). התחנה השנייה הייתה בימי עלומיו, אז אמר שהדרך קשה עד מאוד (שלמה כמחברו של משלי). והתחנה האחרונה הייתה בימי בגרותו, אז אמר שהדרך ארוכה עד מאוד (שלמה כמחברו של ספר קהלת). כשאמר האיש שהדרך ארוכה עד מאוד, לא היו עוד לדרך בעיניו לא משמעות ולא תוכן ונשארה רק העובדה הטכנית של קיומה. את דרכו הוא התחיל ביופי וסיים בלא כלום – "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" (קהלת א', ב)
ראשיתו של התהליך בצד הדרך בשלווה גדולה. כשישב הזקן לנוח בצד הדרך, נעשה לו נס והוא נעשה דומה לגיבורו הצעיר של שיר השירים. הזקן שהתחיל את דרכו בצד הדרך מקביל לנער שאמר שהדרך יפה עד מאוד (שלמה של שיר השירים). שניהם התחילו את המסע מן היופי העצום. אך כגודל הדמיון כן גודל ההבדל ביניהם. הנער אמר על הדרך שהיא יפה עד מאוד, ואילו הזקן אינו אומר דבר. הוא חי את היופי. וזה ההבדל העקרוני בין שלמה-קהלת לבין הזקן: שלמה-קהלת דיבר על העולם והזקן חי אותו.
בצד הדרך רכש לו הזקן הבנות הפוכות להבנותיו של קהלת. האיש שטען ש"אין זכרון לראשונים" (קהלת א', יא) התחיל לזכור ולראות את הדברים במורכבותם, הספקן הגדול הגיע אל הידיעות הוודאיות ("חדש כל יום תחת השמש") ועוד. שירי סוף הדרך הם ראי שבו משתקפת דמותו ההפוכה של קהלת.
שלוש התחנות שעבר הגיבור "בדרך" עד שנעשה קהלת מסמנות את שלבי דעיכת תחושת החיים בקרבו, ושלוש התחנות שעבר "בצד הדרך" עד שפשט מעליו את דמות קהלת עשו אותו ליותר חי ממה שהיה אי פעם בחייו. וכשהוא התפלל לא-לוהיו שלא להיות עוד קהלת (בשיר השלישי), הוא הגיע לסוף הדרך.
שירי סוף הדרך בוחנים שתי חלופות לנורמות חיים: הנורמה של קהלת כפי שהיא מובעת בספר קהלת, והנורמה של המשוררת. לאה גולדברג דוחה מכול וכול את תפיסת עולמו של קהלת, והיא עושה כן בעדינות רבה, בחסד וברחמים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מאת ד"ר לאה מזור, מתוך אתר מט"ח