שיר חנופה

בכל התנך אין עוד שיר כזה, שכולו "שֹׁשַׁנִּים", למלך בשר ודם, גם יפה, גם גיבור, גם צודק בכל מעשיו, וכל דבריו אמת.

במקום, שהתורה אומרת למלך להיזהר מאד, שלא ירבה לו סוסים, נשים ועושר "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקֶרֶב ישראל" (דברים יז, טז-כ), משבח המשורר ה"מַשְׂכִּיל" ב"שִׁיר יְדִידֹת" את העושר ב"הֵיכְלֵי שֵׁן", ואת הנשים היפות שהמלך מתאווה ליופיין, ולכן, כדאי להן לשכוח את המשפחות מהן באו, ולהתמכר לתאוות המלך, ושיא השיאים היא ה"שֵׁגַל" הניצבת תמיד לימין המלך (או הנשיא, או ראש הממשלה, או כל שליט חשוב), שכה מרבים לפאר (ולצַלֵם) אותה ואת בגדיה מכל זווית אפשרית (עד היום). כמובן, שאין בשיר הזה שום מניעה חוקית או מוסרית, שהמלך ימנה את בניו "לשרים בכל הארץ", ובנו ישב על כסאו "לעולם ועד" – אדרבה, זו השאיפה העליונה...

בהחלט מתבקשת דמותו של אחשורוש, עם מצעד הבתולות היפהפיות (למשגל), אך הדמות המקראית היחידה בישראל, שעליה חובר שיר זה, היא שלמה, והיפהפיה מצוֹר, שהמלך מתאווה לה, תוכיח –

בנבואת אחיה השילוני, שבספר מלכים (יא ו-יב), חטא הנשים היפהפיות (מצוֹר, וכדומה) הוא בדיוק הסיבה לפילוג מלכות שלמה, ובסופו של דבר, לחורבן שתי הממלכות.

לכן, מזמור מה עונה בדיוק על השאלה הזועקת של מזמור מד – למה "זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ, וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ..." למה "תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ".

ואולי, זאת הייתה כוונת הסידור של שני המזמורים, תוך הקדמת החרפה לחנופה?

חז"ל (במדרש תהלים, ועוד) התאמצו מאד לפרש מזמור חריג זה שלא כפשוטו – המלך הוא ריבון העולמים, המלכה היא התורה, ו"שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן" נשפך על ראש החכמים-הצדיקים כרבי שמעון ממירון.

אבל גם הגמרא (שבת סג ע"א) נאלצה להודות, ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו". "לא יצא האיש [בשבת, בכלי נשק]... רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו [כמו שרשרת לאשה, ומותר לצאת בהם בשבת]... דכתיב: 'חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר, [והיא] הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ'... [אבל הפסוק הזה] בדברי תורה כתיב? (=בחרב של ויכוח תורני) [והתשובה]: אין מקרא יוצא מידי פשוטו... אמר רב כהנא [בתרגום לעברית]: כשהייתי בן 18 כבר למדתי את כל הש"ס, ולא ידעתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עכשיו".

באדיבות אתר 929