שלום ואין שלום

יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת עַמִּי לֵאמֹר שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם

נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים אֶל יְרוּשָׁלִַם וְהַחֹזִים לָהּ חֲזוֹן שָׁלֹם וְאֵין שָׁלֹם

בירושלים בשנים אלו, בין השנה הששית לצדקיהו לשנתו התשיעית שורר ערפל מדיני. בבל מסובכת במלחמות בצפון, ומצרים בדרום רוקמת ברית עם שכנותיה, מיהודה ואדום ועד צור וצידון דרך עמון ומואב לנתק מלכויות אלו מן החסות הבבלית ולהעבירן לחסות מצרית. עולו של נבוכדנאצר לא היה קל, והדרך המוצעת קוסמת לשרי יהודה ולצדקיהו, המלך הצעיר בעקבותיהם, ונביאי השקר, הרואים היטב לאן נושבת הרוח הפוליטית, מגבים דרך זו בנבואות ליבם, נבואות שקר על השלום הקרב לארץ עם המעורבות המצרית המיוחלת.

שני נביאי האמת, ירמיהו בירושלים ויחזקאל בתל אביב, שוללים דרך זו מכל וכול. הם אינם שוללים אותה בגלל ראייתם המדינית המפוכחת. הם אינם מדינאים! הם שוללים אותה בראייתם הנבואית, וכל אחד בראייתו שלו. ירמיהו מדגיש פעם אחר פעם  את הצורך לקבל את גזירת ה' על חטאיהם מימי מנשה ועד ימי יהויקים, ועם כישלון המהפכה הדתית של יאשיהו. העונש אינו החורבן אלא השעבוד לבבל כאן, בארץ ה', בעירו ובמקדשו. במקרא מצינו פעמים רבות את קבלת הדין והנכונות לשאת בעונש כחלק מן התיקון ומן התשובה. מעשה דויד ובת שבע ונכונותו של דויד לקבל את הדין על כך בעת מרד אבשלום הוא אחד המקרים הבולטים של חשיבות קבלת הדין בדרך לתיקון. המרד במלך בבל הוא אפוא מרד בגזירת ה' על חטאיהם, וסופו כישלון.

יחזקאל מדגיש בעיקר  את חילול השם בבגידה במלך בבל לאחר שצדקיהו נשבע לו נאמנות.

אלו ואלו דברי א-לוהים חיים, ודברי נביאי השקר הם מוות וחורבן.