שלום לפני מלחמה

מתוך עיון בדיני "כי תצא למלחמה על אויבך" המופיעים בפרק ניתן ללמוד הרבה על יחסה של התורה למלחמה.

תחילת הדברים בשלושת סוגי האנשים המקבלים פטור מהלחימה: המאורס, הנוטע כרם חדש והבונה בית חדש. אני חושבת ששלושת האנשים האלה מסמלים חיים של שיגרה, חיי שלום. התורה בעצם מציבה כאן סדר עדיפויות מאוד ברור: המשך החיים, הנטיעה והבנייה חשובים יותר מהמלחמה.

מסר זה מודגש ביתר בירור בדין הבא אחר כך: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (י). התורה מבהירה כי אין לנו חפץ במלחמות לשם הגדולה והתהילה. יש להילחם רק כאשר המלחמה הכרחית להמשך קיומו של עם ישראל או לקיום המצוות, ותמיד נעדיף את השלום.

הדין החותם את הדינים הללו בפרקנו הוא האיסור להשחית עצי פרי במהלך מצור. עניינו של איסור זה דומה למה שאמרנו על שחרור אדם בעל כרם חדש: אנו רוצים להמשיך את החיים ואת השגשוג בארץ, לא לגדעם. החידוש בדין זה הוא שמדובר בעץ 'ציבורי' ולא פרטי שאדם מסויים מישראל נטע ויש לו עליו אחריות אישית. כאן יש לכל העם אחריות על כך, אף אם לא כולם ירוויחו מהשארת העץ על מקומו. על כל אחד מהעם לדאוג להמשך הצמיחה, למען יישוב הארץ ולא למען האינטרסים האישיים שלו.

עוד עניין יחודי הנלמד בדין זה על פני הפטור לנוטע הכרם, קשור לגילו של העץ. כאן, לעומת המקרה של נוטע הכרם, אין מדובר בכרם חדש שמסמל התחלה וצמיחה, אלא מדובר בעץ בוגר יותר ששתלו כאן דורות קודמים. אני רואה באיסור להשחית עצים אלה אמירה שאף אין להתכחש למאמץ של אנשים שקדמו ליישב את הארץ. אין למחוק את העבר, את ההצלחות שהיו פה, את הצמיחה שלא היה לנו חלק בה - עלינו לשמר ולכבד גם אותה. לא לבנות על פני, אלא על בסיס, בנייני הדורות הקודמים.

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך , המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער